בתחילת הפרשה, כתגובה לטענות משה על הרעת מצבם של ישראל, הקב"ה שולח את משה אל העם ואומר לו (שמות ו, ו - ח): "לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם ביד חזקה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם... והבאתי אתכם אל הארץ..."

בשלושה פסוקים אלו פורס הקב"ה לפני משה את כל התכנית העתידית עד הכניסה לא"י.

משה, ממלא אחר הציווי ואומר לבני ישראל את דברי ה' – אך דא עקא, במקום לקבל תשואות הוא "זוכה" לתגובה לא - סימפטית בעליל: "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" (שם, פס' ט).

יש לעמוד על משמעות הביטוי וידבר משה "כן", ועל סירובם של ישראל לקבל את דבריו.

רבותינו במדרש ביטאו את פליאתם מתגובת בני ישראל למשה במילים הבאות:

"וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח, נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות ואינו שמח?!" (לשון המכילתא דר' ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פר' ה).

ובאמת, לא מובן. הרי קוצר הרוח והעבודה הקשה הן צריכות להוות הגורם לשמיעת דבר ה' ולא להיפך. מדוע, איפוא, סירבו בנ''י לשמוע אל משה?

מפרשים רבים הסבירו את התמיהה עפ''י המשך דברי המכילתא, שהואיל והיו אדוקים בע''ז, קשה היה להם לפרוש ממנה ולהתחבר לדבר ה'.

ניתן אולי לומר דרך נוספת בביאור העניין.

כפי שהוזכר בהתחלה, הקב"ה אמר למשה את כל התכנית העתידית והוצאתי והצלתי... והבאתי אתכם וכו', ומשה ממלא בדייקנות אחר דברי ה' ואומר לבנ"י "כן" כלומר בדיוק את כל התכנית מריש ועד גמירא (כך ביארו האלשיך והנצי''ב את הביטוי "כן"). אולם במצב הנוכחי עם ישראל לא היה מסוגל להכיל את כל התהליך הארוך והמורכב, זה נשמע להם רחוק ובלתי אפשרי ואזנם לא הייתה כרויה לקבל את מלוא התכנית מחמת קוצר רוחם ועבודתם הקשה.

וכלשון הנצי''ב (ו, ט): "קשה לסבול דבור ארוך הנדרש להסבר ולהקשיב באורך רוח".

הקב"ה לא ביקש ממשה שיאמר את כל התכנית האלוקית, אלא רק את ההתחלה, ומשה אמר את הכל. לכן לא הצליחו ישראל לעכל זאת ולא שמעו אל משה.

והנה, לאחר מכן, שוב שולח ה' את משה, בפעם הזאת הבין משה רבנו את הדרך הנכונה להעביר את המסר לעם ומתקן: (שם, יג) "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים". דייקא. בשלב הזה יש לדבר עם בני ישראל על העתיד הקרוב בלבד: יציאת מצרים. את זה הם מסוגלים להבין ולהכיל, ואת ההמשך יש לשמור לזמן ולמצב יותר מאפשרים.

יש ברעיון זה מסר חינוכי גדול. כשרוצים ללמד תוכן, יהיה החשוב והנעלה ביותר, יש לבחון באיזה מקום נפשי נמצא התלמיד, והאם יש לו את הכוחות להבין ולהפנים תוכן זה. הסגנון והתוכן צריכים להיות מתאימים לציבור השומע אותם. לעיתים הדובר או המלמד מעביר את התוכן עפ"י רמת הבנתו שלו ולא עפ"י הבנת הלומדים ובכך איננו משיג את המטרה המבוקשת.

ניתן לומר שחז"ל ביטאו זאת ביחס לפס' "קול ה' בכח" (תהלים כט, ד), "בכחו לא נאמר אלא בכח, בכחו של כל אחד ואחד" (שמו"ר, פ"ה).