א. המשנה האחרונה במס' תענית מסיימת:"צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שה"ש ג-יא) "ביום חתונתו" - זה מתן תורה, ו"ביום שמחת לבו" - זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימנו". ויש ליתן טעם מדוע מבין מערכות הבריתות  השונות שבין  אדם לרעהו נתייחדה  דוקא  הברית של "יום חתונתו" לשמש כמשל ליום מתן תורה, ומה טיבה הפנימי של דימוי זה?

ב. "אשר ברא אלוקים לעשות"- תפקידו של האדם בהאי עלמא הוא ליצור ולעשות להוציא את הכוחות אשר טמונים בו מן ההעלם אל הגלוי, מן הכח אל הפועל ואז ממלא את יעודו אשר לשם כך נוצר.

המהר"ל בספר התפארת (פ"ג) מבאר לנו שהשם "אדם" מורה הוא על תפקידו שכן האדם נקרא ע"ש מקורו שבא הימנו - האדמה ,  ולכאורה כל הבעלי חיים נבראו  המה מן האדמה, ומדוע נתייחד האדם להקריא ע"ש מקורו- האדמה. וביאר שם המהר"ל כי תכונותיו של האדם זהות המה לתכונות האדמה, זו האחרונה יש בה פוטנציאל אשר טמון בה להצמיח אילנות וצמחים, ומדת הגילוי בפועל תלוי הוא  בעבודה אשר ישקיעו בה, כך הוא ממש תכונת האדם כוחותיו גנוזים וטמונים בו, ועבודתו ומטרתו - היא להוציאם אל הפועל, לא כן הבהמה - בה- מה, מה שיש בה הוא כבר נמצא "שור בן יומו קרוי שור" בבהמה אין מידת הגילוי שצריך לצאת לפועל.

ג. עשיה זו של האדם חלוקה היא במהותה בין תפקיד הזכר לנקבה, לא ראי תפקיד הזכר כתפקידה של הנקבה, תפקידו של הזכר הוא לזרוע את הגרעין הרוחני אבל הפתוח- היישום המעשי של אותו רעיון, בזה גדול כח האשה, כך זה מתחיל מרגע ההריון אשר האיש שנותן את הגרעין, אבל ההתרקמות כולה זהו תפקידה של האשה, וכך זה במהלך כל תפקידם - "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" - תורתו של האב היא  נשמעת שכן תורתו היא בדיבור, אך תורת האם היא בעולם המעשה "אל תטוש".

מרן ראש הישיבה זצ"ל במאמרו "מנשים באהל תבורך" ביאר בזה את דברי הגמ' במס' עירובין המספרת על ריה"ג שהיה מהלך בדרך ופגע בברוריה- אשת ר"מ ואמר לה "באיזו דרך נלך ללוד" השיבה לו  "גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה היה לך לומר באיזו ללוד" - גם "ריה"ג ידע את המשנה "אל תרבה שיחה עם האשה", ברם כשהגיע לביצוע המעשי של הדבר, כאן כשל כוחו, בזה היה גדול כוחה של האשה - ברוריה מן האיש".

זהו ביאורם של דברי חז"ל "בינה יתרה נתנה בנשים" הבינה -  "מבין דבר מתוך דבר" - ובזה גדול כח האשה.

ד. מעתה מתבאר לנו הדימוי של מתן תורה ליום חתונתו - שכן בדימוי זה יש את הגדרת התפקיד אשר קבלנו בתחתית ההר, אנו המכונים רעיה - "קומי לך רעיתי" תפקידנו הוא ליישם ולהוציא לפועל בעולם העשיה את דברי התורה תפקידנו הוא להפוך את התורה לתורת חיים מעשית, "לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה", כתפקיד האשה לבעלה.

ועת אשר עם ישראל זונח את תפקידו, ולא מקיים את "חובת האשה" מכנהו הנביא ירמיה "ומצח אשה זונה היה לך" - אז  דומים אנו לרעיה שלא ממלאת  את רצון בעלה.

ה. ומכאן נפתח פתח נוסף להבנה שבייחס בין למוד התורה וקיום מצוותיה מחד דורשים חז"ל על הפסוק "כל חפציך לא ישוו בה" - אפי' חפצי שמים. ערך התורה הוא נעלה לאין ערוך ולאין שעור אפ' ממצות התורה- חפצי שמים, ומאידך עת אשר באה לאדם בשעת למודו מצוה, ואפ' מצוה קלה מפסיק הוא מתלמודו ועוסק הוא במצוה (וליכא פטור של עוסק במצוה), ברם לדברנו מבוארים הדברים שכן כל מטרת ונתינת התורה ע"מ ליישמה כאן בעולם המעשה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" הן זה תפקידנו, ומשום כך עת אשר באה ההזדמנות הזו מיד נפנה הוא לאותה מצוה.

חז"ל במתק לשונם נסחו זאת באמרם "כל הלומד תורה ואינו משמר אותה נוח לו שנהפכה שליתו על פניו" (תנחומא עקב ו') הפיכת השליה על פניה ביארו הוא שתפקידה של האשה לא בוצע כלל, ונשאר רק תפקיד הזכר, והלומד שלא ע"מ לקיים הרי הוא כביצע תפקיד הזכר בלבד.

והלומד ע"מ לקיים אז ממלא הוא את מטרת הזווג ויוצר הוא את הפירות המצופים מן הזווג- "אמרו צדיק כי טוב פרי מעלליהם ואכלו" - אלו התולדות הנכספות מ"יום חתונתו"- "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים " (רש"י פר' נח).

"אבינו אב הרחמן... ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה".

(פורסם בענבי הכרם - פרשת במדבר)