פרשת השבוע פותחת בייעודי התורה שיבואו לישראל בעקבות השמיעה בקול ה': "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". וביאר רש"י כפי דרשת חז"ל הידועה: "אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון".

אלא שדברי חז"ל אלו טעונים בירור: ראשית, אמנם יש מצוות החביבות במיוחד ויש מצוות 'מן השורה', אך משמעות הביטוי 'שאדם דש בעקביו' הוא שאדם בוזה ומזלזל במצוות אלה, וכי אילו מצוות בני ישראל דשים בעקביהם?

עוד יש להקשות, הרי בהמשך הפרשה מופיע פסוק מקביל: "ְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן:  כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם". הנה מפורש בפסוק זה שהפורענות באה בשל שכחת ה' ועבודה זרה, וכי ניתן לומר על עברות אלה שהן "עברות קלות שאדם דש בעקביו"?

ושמעתי מאמו"ר, בשם הדודאי ראובן ביאור נאה לעניין זה. שהנה מצאנו ביטוי זה של "מצוה קלה" גם בפרקי אבות (ד, ב): "בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה". גם על משנה זו יש לדקדק: ראשית – מדוע צריך לתת טעם להמלצה לרדוף אחר מצוה ולברוח מן העבירה, וכי חשבתי להיפך? הרי זו מצוה וזו עבירה! וביותר יש להקשות על נימוקו של בן עזאי: "שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה" – ממה נפשך: אם מצוה היא דבר טוב עלי לרדוף אחריה גם אם לא תגרור אחרות, ואם לאו – מה לי בכך שתגרור עוד אחת (וכן הוא לגבי הבריחה מן העבירה)?

אלא שיש באמת סוג של עבירות ומצוות שבהם היה מקום לחשוב שאין יתרון לזה על פני זה, שהרי אמרו חז"ל (נזיר כג ע"ב) דגדולה עבירה לשמה (לשם שמים) כמצוה שלא לשמה.

אם כן, יכול אדם לחשוב שאין זה נורא לבחור בביצוע "עבירות לשמן" על פני קיום "מצוות שלא לשמן", שאינן נחשבות בעיניו. לכן בא בן עזאי ומזהיר: אע"פ ששכר שניהם שווה – הוי רץ גם למצוה קלה, המצוה שלא לשמה, ובורח מן העבירה.

ומדוע? כי אם תתאמץ להחזיק במצוות גם שלא לשמן – בסופו של דבר "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". אך מנגד הדרך של "עבירה לשמה" היא מסוכנת ביותר, וסופה לגרור לעבירות גמורות.

לפי דבריו אפשר לבאר שזוהי כוונת חז"ל לבאר את רמיזת הפסוק, שאם תקפיד לשמור גם את המצוות הקלות שאדם דש בעקביו, כלומר שגם כשאינך בדרגת קיום "לשמה" לא תזלזל בחשיבותן הרבה של מצוות "שלא לשמן" ותרדוף אחריהן,  בסופו של דבר תמשיך ותתעלה בעבודת ה' (כמתואר בהמשך הפרשה) ותזכה לקרבתו. אך לעבודה זרה מגיעים "עקב לא תשמעון" – אם תזלזל בחומרתם של "חטאים לבנים" ועבירות לשמה, שורש פורה ראש ולענה זה הוא שעלול להביא בסופו של דבר עד לכדי עבודה זרה ושכחת ה', ש-"כן דרכו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך, מחר אומר לו עשה כך, מחר אומר לו לך עבוד ע"ז – ועובד".

וחשבתי לפרש בדרך זו את מאמר הגמרא הסתום במגילה כה ע"ב: "אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא... אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא שרי ליה לבר ישראל למימר ליה לעובד כוכבים שקליה לעבודת כוכבים ואנחיה בשי"ן תי"ו, שלו אמר רב אשי האי מאן דסנאי שומעניה שרי ליה לבזוייה בגימ''ל ושי''ן", דהיינו שמותר לבזות את הרשעים אף במילים מגונות ביותר, ומסיימת הגמרא: "האי מאן דשפיר שומעניה שרי לשבוחיה ומאן דשבחיה ינוחו לו ברכות על ראשו" וכבר תמה המהרש"א מאי קמ"ל דשרי לשבוחי למאן דשפיר שומעניה, ונלאו האחרונים ליישב בירוצים שונים. ולפי הדרך הנ"ל אפשר שזוהי גם כוונת הגמרא, להורות לאדם דאע"פ שהנאצות החריפות לרשעים מותרות, יש דרך נוספת המותרת לא פחות שיש בה כדי לחזק את עצמו ואת שומעיו בעבודת ה', והיא על ידי שישבח את הצדיקים ומעשיהם, ואם יבחר בדרך זו – ינוחו לו ברכות על ראשו, מה שלא כ"כ מובטח למי שירגיל עצמו בדרך הראשונה...

למדנו מדברים אלו את הזהירות מלהתמכר ל"עבירות מקודשות לשם שמים", המכתימים את האדם בהרגלים רעים שקשה לחדול מהם ולהציב להם את הגדרות המדויקים, ומאידך למדנו את החשיבות הרבה שיש לייחס לתורה ולמצוות גם בזמני קושי, וגם כשהם נעשים שלא לשמה ובחוסר חשק והתלהבות, ולא לבזות אותם ולדושם בעקביו, כי רק זוהי הדרך ל-"ושמרתם ועשיתם אותם" – שמירה מליאה של כל המצוות עד לאהבת ה' ועבודתו בלב שלם, ובכך לזכות לדברי התורה: "ואהבך וברכך".