הודות לקריאת פרשת השבוע מדי שבת בשבתו, זוכים כולנו ללמוד ולהכיר את חמשת חומשי התורה. אלא שלעתים נדמה שהיכרות זו אינה מספקת. הלימוד השבועי של "שניים מקרא ואחד תרגום" מעודד אותנו לקרוא ולהבין בכל שבוע מחדש את פסוקי הפרשה, אבל המרווח הקיים בין פרשה לחברתה גורם לפעמים לכך שההקשר יהיה חסר. 

כך קורה לרבים גם עם פרשתנו, פרשת מטות. הפותחת בדיני נדרים והפרתם. אנו לומדים, מבינים, וממשיכים הלאה. אלא שאם נזכור "מאין באת ולאן אתה הולך", נעמוד מייד על הקושי העצום שיש בדבר זה. 

תזכורת קצרה: החל מפרשת חוקת אנו עומדים כבר בשנה הארבעים. על משה נגזר במי מריבה שלא יכניס את בנ"י לארץ, ולאחר הקרבות המתוארים בסוף פרשת חוקת בנ"י כבר חונים בערבות מואב מנגד לירדן יריחו, מוכנים לכניסה. לאחר מכן מתרחש סיפור בלעם וחטא פעור (-פרשת בלק ותחילת פנחס). בעקבות המגפה וכהכנה לכניסה לארץ משה רבנו מצטווה לשוב ולמנות את בנ"י למשפחותם, מניין הקובע את הצורה בה יירשו את הארץ (כדברי ה' בסמוך למנין: "לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות"), ובהמשך לכך מגיע סיפור הטיפול בטענת בנות צלפחד על נחלתן. לאחר המנין הקב"ה מצוה את משה רבנו לעלות ולראות את הארץ מהר נבו, ולהאסף אל עמיו. בעקבות פניית משה מורה לו ה' להמליך תחתיו את יהושע, ומשה מבצע זאת. פרשת פנחס מסתיימת במצוות המוספים, מצוה שעתידה להתחדש רק לאחר הכניסה לארץ ולא נהגה במדבר (ואת טעם הדברים, והטעם להזכרה חוזרת של קרבן התמיד, ביארנו בעבר במאמר אחר).

כעת, רגע לפני פטירת משה והכניסה לארץ, היינו מצפים שלא נעסוק אלא בדברים הקשורים ישירות לירושת הארץ, או בדברי הפרידה של משה לעם ישראל. ואכן, זה בדיוק מה שקורה - בפרשת מסעי וספר דברים. אלא שבתווך – נמצאת הפרשה שלנו, הכוללת שלושה נושאים: פרשת נדרים, מלחמת מדין והכרוך בה, ובקשת בני ראובן וגד. מיקומם של שני האחרונים מובן, מחמת היותם אירועים שקרו בשלב זה. אולם פרשת מצוות הנדרים מתמיהה ביותר – מה ראה משה רבנו לאחר את לימוד מצות הנדרים והפרתם לעת שכזו?[1]

נראה לומר, שמוקד הפרשה איננו נדרים, אלא המשפחה. רוב ככל הפרשה אינו עוסק באיסור נדרים, המופיע רק בקצרה בתחילתה, אלא בזהותם של האנשים היכולים להפר את הנדר: בתחילה – האב, לאחר האירוסין – האב עם הבעל, ולאחר הנישואין – הבעל בלבד רשאי להפר, ורק נדרים שיש בהם "עינוי נפש" או "דברים שבינו לבינה", הפוגעים בשלום הבית. אלמנה וגרושה – עומדת ברשות עצמה ולא חזרה לבית אביה. 

מיקוד הדברים מודגש שנית ובהבלטה יתירה בסיכום הפרשה: "אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה֙' אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ". בסיכום מוזכרים יחסי הבת עם הבעל, או בנעוריה עם בית אביה, ולא מוזכרים כלל הנדרים או האיסור לעבור עליהם. התורה ממקדת אותנו כאן דווקא בעניין יחסי המשפחה, המשתקף מתוך ההלכות שהתבארו בפרשיה זו (השוה חתימה זו לחתימת פרשיות מאכלות אסורות, מצורע, זבים ונדה, סוטה, נזיר ועוד, בכולם הסיכום מתמקד בבהירות בלבו של הנושא ההלכתי הנידון). באמצעות פרשת הנדרים אנו למדים על הקשר ההדוק שיש בעיני התורה "בין אב לבתו", ועל כך שלאחר החתונה ניתק קשר זה, ונוצר קשר חדש "בין איש לאשתו". 

מדוע חשוב היה למשה רבנו ללמד את ישראל דבר זה לפני מותו?

אפשר אולי להסביר כי מכיוון שמשה רבנו נאלץ לפרוש מאשתו בשל קביעות דבר ה' עמו, היה חשש שהדבר ישמש כדגם למצב האידיאלי. על כן רצה משה רבנו לפני מותו להעביר בעצמו מסר זה בצורה כה חזקה, כפי שניתן להיווכח מרמת ההשפעה ההלכתית הגמורה שיש לדבר זה (בדומה לכך מצאנו בגמרא ביבמות סג ע"ב, שדווקא בן עזאי שהיה אנוס שלא לשאת אשה, הפליג יותר מחבריו בדבר החשיבות העצומה בנישואין, כדי שלא יטעו חלילה לחשוב שהוא סבור או מוכיח במעשיו שדבר זה אינו הכרחי).

ואפשר עוד לבאר באופן אחר. כאשר התכוננו ישראל לצאת ממצרים, ציוה אותם ה' על המצוה המיוחדת בקרבן הפסח, אותו עליהם לקחת "שה לבית אבות שה לבית". כבר ביאר שם הרש"ר הירש כי בכך החל הקב"ה בבניין עם מדינת התורה. מדינת התורה אינה מושתתת על היחידים, אלא בנויה משפחות משפחות. המשפחה, היא שמהווה את אבני הבנין של האומה.

בעקבות חטא המרגלים שהו ישראל במצבם הבלתי טבעי במדבר במשך ארבעים שנה. כעת, לפני הכניסה לארץ ובניין מדינת התורה, מועבר שוב המסר בדבר מרכזיותה ההכרחית של המשפחה בישראל (כשם שנעשתה חזרה שניה על מעמד הברית, כדי להסמיכו לכניסה לארץ).

אם כנים הדברים, ניתן אולי להרחיב את היריעה ולפרש בדרך זו את כל פרשתנו כולה.

כי שלושה המה האתגרים העומדים לפתחה של משפחה: האחד – משפחות המוצא, כאשר לא מצליחים לקיים את דבר ה' "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" ולנהל בית עצמאי ובלתי תלוי, והיחסים עם ההורים או דעות ההורים נעשים חלק בלתי נפרד מההווי הביתי. להבדיל מן ההורים היקרים, האוהבים את בניהם וכוונתם לטובה, ישנו אתגר חיצוני נוסף המאיים על הבית: רוחות הפריצות והזנות שבחוץ. לשני אתגרים אלה נוסף האתגר השלישי, והוא שמירה על ניהול נכון של סדרי העדיפויות: לא להישטף במרוץ החיים ולא לתת לעבודה או לכסף ודומיהם לתפוס קדימות על חשבון התא המשפחתי.

כנגד שלושת האתגרים האלה מטפל משה רבנו בפרשתנו טרם פרידתו מן העם:

פרשת נדרים מלמדת על הצורך החיוני ביצירת הקשר בין איש ואשתו באופן בלתי תלוי בקשר עם ההורים. 

לאחר מכן באה המלחמה במדין, על אשר ניסו להחטיא את ישראל בזנות ולטמא את קדושת המשפחה. גם לאחר המלחמה מבהיר משה שאת עיקר העונש יש לכוון אל אותן הנשים שהחטיאו את ישראל, ולא להסתפק בענישת הגברים ה-'צוררים'. אנשי הצבא מביאים קרבן לה' כדי לכפר על נפשם ולטהרה אף מהרהור הלב.

לבסוף אנו למדים על בני גד ובני ראובן המקדימים את מקניהם לטפם ולנשיהם, ומשה רבנו מוכיחם על כך בעדינות, עד שהם מבינים את המסר, ובהתאם לכך גם מתקנים את דבריהם.

נמצא שהפרשה כולה סובבת סביב עניין המשפחה וחשיבותה.

כשתהיה המשפחה היהודית שלימה ובריאה, תוכל להיבנות האומה היהודית בבריאות כעם ה' אלוקי ישראל, ואז תתקיים בשלימותה ברכת ה' לאברהם בשעת בחירתו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".