"לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה" (במדבר כג-יט).

"וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" (שמואל א-טו-כט).

בפרשת בלק אנחנו פוגשים תופעה יחודית, שכביכול הקב"ה משנה את דעתו מספר פעמים.

1. בתחילה כאשר שרי בלק באים לבלעם ומבקשים ממנו לבוא ולקלל את ישראל אומר הקב"ה: "ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא".


2. אמנם בפעם השניה כאשר מגיעים שרים רבים ונכבדים מהראשונים תשובתו של הקב"ה משתנה: "ויבא אלהים אל בלעם לילה ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה".


3. כאשר בלעם הולך עם השרים, לכאורה שוב משתנה דעתו של הקב"ה "ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך יקוק בדרך לשטן לו".


4. אמנם כאשר בלעם מבין את טעותו חוזר הקב"ה ומתיר לבלעם ללכת "ויאמר מלאך יקוק אל בלעם לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר וילך בלעם עם שרי בלק".

מה טעמו של שינוי העמדה שלפנינו?

הרמב"ן והאור החיים רואים בדברי הקב"ה קו אחיד שלא משתנה.

הרמב"ן תולה את ההבדל בתשובות הקב"ה במטרת ההליכה, "כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא, ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם והם לא יחפצו בו לדבר אחר, על כן אמר לא תלך עמהם שלא תאור את העם כי ברוך הוא...

ובלק שלח אליו פעם שנית... והנה השם אמר לו, כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם, ועתה חזרו לפניך, ואם לקרוא לך בלבד באו כלומר שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה קום לך אתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שאפילו אם אצוה אותך לברך שתברכם ולא תירא מבלק, וזה טעם "אם לקרא"...

והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר, הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם, ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו... והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום, ויקם בבקר ויחבוש את אתונו וילך עמהם כרוצה להשלים חפצם. על כן חרה אף ה' כי הולך הוא שאלו הודיעם לא היה הולך. ועוד שהיה בזה חלול ה', כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות השם חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם, והנה חזר בו ממה שאמר תחלה "לא תאור את העם כי ברוך הוא" כפי מה שהגיד להם, וכאשר יראו עוד שלא יקללם, יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לה' מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם".

הקב"ה מתחילה הסכים להליכה שאין מטרתה לקלל, ומסביר הרמב"ן "כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים".

המלבי"ם הולך בדרכו של הרמב"ן, ומסביר שההבדלים במטרות ההליכה מדוייקות בלשון הפס' "בלעם היה לו להבין שה' לא יתן לו רשות אף לקבות את ישראל, והיה לו להבין שיצוה עליו בהפך שיברך אותם והיה ראוי לו למנוע מלכת אחר שזממו אל יפק וישוב בחרפה לביתו, וה' אמר לו קום לך אתם, וכבר בארנו בפ' קדושים (סי' לב) שיש הבדל בין אתו ובין עמו, שעמו מציין השווי, ואתו מורה שאחד הוא העקר, וה' הודיע שלא ילך עמם בשווי רק אתם, שיהי' דעתו נפרד מדעתם שהוא לא ילך על הכונה להרע לישראל, והוא לא כן עשה כי הלך עמם, ואמר במדרש שמח בפורעניות של ישראל כמוהם, ולכן השכים בבקר וחבש בעצמו את אתונו מרוב חשקו אל ההליכה".

האור החיים הקדוש רואה בשינוי התשובות תשובה אחת כוללת למצב מורכב.

"ונראה כי במה שלפנינו היו לפני ה' ב' דרכים ובכל אחד מהם יש בו מיחוש בלתי הגון,

הא' אם יסכים ה' על הליכתו יחשבו העמים ההם שרשותו ביד עצמו ולא ידעו ששלשלת הכלב ביד בעליו ואינו יכול עשות ככל אשר יחפוץ, וה' רצה שיוודע לעיני העמים שאין בלעם ברשות עצמו להרע למי שאין ה' חפץ ברעתו,

ואם לא יניחהו ללכת יכנס במיחוש אחר כי יאמר בלעם שהוא ירא ממנו ח"ו לשולחו ולזה מונעו מלכת".

ודרך הפתרון ע"י נתינת שתי תשובות "אשר על כן נתחכם ה' וסלק ב' המיחושים בדרך נכון,

בתחלה אמר אליו לא תלך וגו' שבזה הראה לעמים כי אין הכלב רע ברשות עצמו...

ובשליחות שניה ששלח בלק באנו לתיקון מיחוש הב' שיאמרו שאין ה' יכול ח"ו למונעו מהרע לישראל בהליכתו ותכנס טעות זה בלב בלעם ויחשוב מחשבות כי לא ישלוט ה' בו שם למונעו מעשות חפצו...

והוא נפשו נפש רשע ולא שת לבו למה שהעירו ה', ואולי שלזה חרה אפו כשראהו ה' הולך ולא הרגיש במה שהעירו... ובזה נתיישבו כל הדקדוקים, ובסמוך יתיישב עוד טעם ויחר אף וגו'...".

המדרש הולך בדרך אחרת, אכן היה שינוי בתשובת הקב"ה, אך השינוי נובע מיסוד "הבחירה החופשית":

"אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם מיכן את למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, שמתחלה נאמר לו לא תלך כיון שהעיז פניו להלוך הלך שכן כתיב ויחר אף אלהים כי הולך הוא, אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע איני חפץ באיבודן של רשעים הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם קום לך" (במדבר רבה כ-יב, מובא במכות י:).

כמובן שהשינוי לא ברצון ה' אלא במצב האדם, וכשאדם מעוניין לחטוא הקב"ה מאפשר לו.

אמנם יתכן שיש כאן מסר נוסף לבלעם.

בלעם מנסה להשתמש בקללה כדי לקבוע את "גורלו" של עם ישראל, לשנות את "מזלו" של עם ה'.

בלעם חושב לשנות "דעת עליון" ולכווין את השעה שבה ה' כועס.

אמנם הקב"ה רומז לבלעם שמה שחשוב אינו הגורל שנקבע, גם אותו אפשר לשנות. "שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו", הבחירה החופשית אינה נותנת רק חירות לאדם, אלא היא גם מצמצמת השפעות זרות. ובפרשת השבוע אנחנו נפגשים בשיא עוצמתה, הקב"ה כביכול "מתאים דעתו" עפ"י מעשיו של האדם. לעם ישראל אין לפחד מהקללה: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל".

בלעם חושב שהוא יוכל "לשכנע" את רבש"ע, אך הוא לא יודע שהמעשים הם המשפיעים העיקריים.

בלעם מבין זאת כנראה רק בסוף הדרך, ולכן מיעץ לבלק "לכה איעצך - מה לך לעשות. ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו א) תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם", רק אם עם ישראל בעצמו יחטא, רק אז ניתן יהיה לפגוע בהם, "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך".