אחד הפסוקים המפורסמים מתוך פסוקי הברית הקשים הנמצאים בפרשתנו, הוא אותו הפסוק העורך לנגד עינינו את 'עסקת החליפין' אותה מבצע השוגה שלא לבחור בדרך הטוב: "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך ברעב ובצמא ובערום ובחסר כל".

מפסוק זה למדו רבותינו לא רק לגבי האומה כולה, אלא גם לגבי האדם הפרטי, וכדברי הרמב"ם הידועים בסוף הלכות סוכה: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב" (סוכה פ"ח הט"ו).

אכן, הצלע השניה של הפסוק – "ועבדת את אויביך", נראית כשייכת רק במימד הלאומי, ואיננה פרעון לאדם הפרטי שבחר שלא לעבוד את ה'.

אך בהתבוננות מעמיקה יותר, נראה שאפשר לשאוב מפסוק זה תובנה יסודית הנכונה לכל אדם ובכל דור, גם הזוכה להימצא בארץ ישראל בתקופה בה אור הגאולה הולך וזורח על עם ה' בארצו.

ידועים דברי הדרשנים על הפסוק "כי תצא למלחמה על אויביך", ש-"במלחמת היצר הכתוב מדבר", שהוא אויבו של האדם (כפי שמצינו בגמרא [סוכה נב], שאחד משמותיו של היצר הוא "שונאך"). על פי הדברים הללו ניתן לפרש גם את דברי הפסוק שלנו, בתוצאה אליה מגיע מי שהפנה גבו לעבודת השם – "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך" – אויב זה הוא היצר הרע, וכפי שאמרו בגמ' (שבת קה ע"ב) על הפסוק לא יהיה בך אל זר" – "איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם? הוי אומר זה יצר הרע".

לפי דרך זו, מבואר בפסוק זה עיקרון יסודי ביותר: אכן ביד האדם בחירה חופשית, אך בניגוד להצגת הדברים המקובלת כאילו ביד האדם לבחור אם לקבל עליו עול תורה או להיות "בן בליעל" – בלי עול, חופשי לרצונו – אין זו האמת השלימה. "אדם לעמל יולד". אין האדם יכול לבחור האם יהיה עליו עול, אלא רק לבחור איזה עול יהיה עליו. כך הם דברי המשנה באבות (ג, ה): "רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ".

המעביר ממנו עול תורה, גם בשעה שלא ניתן עליו עול מלכות, מ"מ ניתן עליו "עול דרך ארץ". אדם כזה הופך להיות עבד לאויבו הפנימי, עבד נרצע לתאוותיו ולגחמותיו.

לא זו בלבד, אלא כפי שלימד אותנו אותו רבי נחוניא בן הקנה בתפילתו – 'אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר, והם עמלים ואינם מקבלים שכר". כי עבדות היצר הנוראה, אותו אויב ששולח במי שפורק ממנו עול תורה, הרי היא לעולם "ברעב ובצמא, בעירום ובחוסר כל". שכך טיבו של היצר, "משביעו – רעב", וכדברי הרמב"ן על הפסוק "למען ספות הרווה את הצמאה":

"כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו, אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה, ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה... וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב ב) משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו".

וכדברי ירמיה הנביא: "אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בורות – בורות נשברים אשר לא יכילו המים".

לעומת זאת, עבודת ה' הרי היא במהותה עבודה "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", וכדברי יעקב אבינו לעשו הרשע: "יש לי כל". ככל שאדם מתחזק ונאמן בעבודת ה', כך גוברת בו תחושת השמחה וטוב הלב, וכך גוברת בו התחושה ש"יש לי כל".

זוהי הבחירה שמציבה התורה בפסוק זה בפני כל אדם: דע, כי אין לך בחירה האם לעמול, אלא איזה עול אתה נוטל עליך – את עול התורה המביא לשמחה ולטוב לבב – "אם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז וטוב לך בעולם הבא", או את עול המלכות ועול דרך ארץ, שככל שאדם מקדיש עצמו יותר עלבודתו כך ימצא עצמו יותר "ברעב ובצמא, בעירום ובחוסר כל".

תובנה זו, יש בכוחה ובתכליתה בראש ובראשונה לעודד אותנו לעמוד במלחמת היצר ולבחור נכונה בבחירה בין החיים והטוב לבין היפוכם. אך יש בה גם כדי לעורר את לבבנו לבקש את אחינו ביתר שאת: אכן, יש מורכבות וקשיים גם כיום (וכפי שחוינו זאת בכאב השבוע), ואף על פי כן, חשוב להסתכל במבט כולל ולזכור את הפרופורציה הנכונה: מלבד התחיה הרוחנית והתורנית העצומה, אנו זוכים לחיות בתקופה שהיא אולי הטובה ביותר לעמ"י מזה אלפי שנים מן הבחינה הכלכלית, הביטחונית, הבריאותית, הלאומית וכו', ואף על פי כן, המוני אנשים בעמ"י חיים בתחושה עמוקה של חושך מוחלט, חורבן טוטלי, הכל רע, הכל איום ונורא עד אין שיעור. "רעב וצמא, עירום וחוסר כל". ממש כפי שתיאר את הדברים ואת השלכתם, בתיאור מזעזע ממש, הראי"ה באורות התשובה (ח, ג-ה):

"כל חטא מדאיב את הלב ... ומפני זה אותם אשר נפשם רעה מיסודה, ושורש החטאים כולם מונח בדעותיהם בשאיפתם ותכונת לבבם, הנם רעי העין אשר העולם כולו נראה להם בצבע כ"כ שחור עד אין תכלית. הם הם המתרעמים על העולם ועל החיים, בעלי עציבו דטחול, אשר לעגם מכל ההויה הוא שחוק הכסיל אשר לא ידע להבין כי "טוב ד' לכל".

מה הוא מקור הרוגזה של הרשעים? מהו הקצף על העולם כולו? מה הוא יסוד העצבות המרה, האוכלת את הרוח ואת הבשר, הממלאת ארס את החיים המצוים אצלם? מהיכן מקור משחת זה נמשך? בבטחון פנימי ברור אנו משיבים על זה: ממקור הרשעה כל זה נובע... מכאובים רבים הוא מסבב, וכשהוא חודר אל הרוח – עצומים יסוריו, שהם מתגלים בצורה של זועה, של קצפון, של חוצפא, של קלון ויאוש.

ולזאת, קוראים הם הצדיקים, אנשי הטוב והחסד, אנשי האושר של החיים, אל הרשעים האומללים: באו וחיו! שובו שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו? התעדנו על טוב ד', וראו חיים של עונג ושל אורה, של שלום ושל שלות השקט, של בטחון ושל כבוד. "כטל מאת ד' כרביבים עלי עשב".

... על כן משתוקקים הם הצדיקים לתשובת הכלל תדיר, ובתוכיות לבבם רודפים הם לזכות לחייביא כמאן דרדיף בתר חייא, כי באמת הוא חיינו וחיי כל העולמים".