פרשת השבוע שלנו משלימה את מעשה המשכן, עליו נצטוו ישראל בפרשות 'תרומה-תצוה', וביצועו מתואר בפרשתנו ובפרשה הקודמת, 'ויקהל' ו'פקודי'.

התבוננות קלה על חלוקת הפרשות, תלמד על הקבלה בין שני זוגות אלו, כאשר לגבי מעשה המשכן עצמו, בראשונה מכל זוג מתואר מעשה כמעט כל המשכן וכליו, ומה שנותר ממנו לפרשה השניה הוא בעיקר מעשה בגדי הכהונה.

אלא שישנה עוד הקבלה מעניינת ומשמעותית בין פרשת פקודי לפרשת תצוה. בשתי הפרשות מצאנו תופעה יחודית האומרת דרשני, והפשר לשתי התופעות  נעוץ במקום אחד.

בפרשת תצוה הצביעו הראשונים על תופעה ייחודית, כאשר היא הפרשה היחידה מאז הולדת משה עד לסוף ספר במדבר, בה לא נזכר שמו ולו פעם אחת. ומפורסמים מאוד דברי בעל הטורים בביאור עניין זה:

"לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם משום שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת, וקללת חכם אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה".

ישנו חידוש גדול בהסבר זה, שהרי פיסוק הפרשות נתקבע רק בימי הגאונים, וכן בכך שזו פרשה הקודמת לאמירת משה רבנו ולא מאוחרת לה. תשובות שונות נאמרו לשאלות אלו (ואף לשאלה על העדר שמו של משה רבינו מפרשת תצוה מצאנו תשובות נוספות, בבעל הטורים עצמו ובמפרשים נוספים).

אך ישנו "בעל הטורים" נוסף, המסביר תופעה מיוחדת בתורה באותה אמירת "מחני נא", ולמרבה הצער, נדמה שפירוש זה מפורסם הרבה פחות מחברו:

בפרשת השבוע שלנו חוזרת התורה ח"י פעמים על ההדגשה כי מעשה המשכן נעשה כפי שצוה ה' ביד משה. דבר זה מתמיה מאוד, מדוע לא די היה לכלול ולומר פעם אחת בראשית הדברים או בסופם, כי הדברים כולם נעשו "כאשר ציוה ה' את משה"?

וכאן מצאנו חידוש נפלא בדברי בעל הטורים:

"כאשר צוה ה' את משה. כתיב על כל דבר ודבר. כנגד מה שאמר משה מחני נא (לעיל לב לב) הרבה להזכירו".

נמצא, שאותה אמירת "מחני נא", המבטאת את מסירות נפשו הגדולה של משה רבנו על צאן מרעיתו, היא פשר הכפילות המרובה בה יצאה התורה מגדרה, וכפל הקב"ה את שמו על כל דבר ודבר, להודיע כמה גדולה חיבתו לפני המקום על מעשה זה.

מדברים אלו יש לנו ללמוד עד כמה חביב ואהוב לפני הקב"ה מי שמביע מוכנות למסור נפשו בעבור עמ"י. אדם כזה, לא יקופח שכרו, אלא זוכה לשפע חיבה וברכה מלפני המקום.

וכדברי הרמח"ל במסילת ישרים (סוף פרק יט):

"כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים".

יהי רצון, שיראה הקב"ה במסירות הנפש הגדולה של רבבות אלפי ישראל, חיילינו ושאר אנשי כוחות הביטחון, המתמסרים בכל נפשם ומאודם בעבור כלל ישראל, כמו גם בערבות, בחסד ובמסירות של שאר עם ישראל בעבור אחיהם, ובפרט בהשתדלות הסיוע בחומר וברוח בעבור אותם חיילים, וישפיע הקב"ה עליהם ועל כל עמו ישראל שפע טובה ישועה וברכה.