עם תחילת הפרשה אנו למדים על מצוות הבאת הביכורים לבית המקדש. בנוסף להבאתם יש מצווה נוספת "מקרא ביכורים". כל אחד מישראל שהוא בעלים על קרקע צריך להודות לקב"ה על כל הטוב אשר השפיע עליו ועל האדמה אשר נתן לו ה'. אך זה לא הכל. הוא צריך להזכיר גם את ההיסטוריה: ארמי אובד אבי, וירעו לנו המצרים, ויוציאנו ה' ממצרים וכו'. מה פשר איזכור העבר של עם ישראל בעת הבאת הביכורים, העוסקת בעמל הפרטי ובתנובת שדהו של האיש הישראלי? איך לבן הארמי ופרעה קשורים לאשכול הענבים הגדל בגינת ביתי??

טרם נשיב, נבקש לשאול שאלה נוספת העולה מקריאת הברכות והקללות בפרשתנו. ישנו קו אחד ברור בברכות ובקללות שהוא קיים גם בפרשת בחוקותי וגם בפרשת עקב ובעוד מקומות. התורה מתמקדת בשכר ועונש גשמי בלבד ולא מזכירה באופן מפורש את חיי העולם הבא ואת השכר הנצחי. על מדוכה זו ישבו גדולי עולם, והמעוניין להרחיב בעניין יואיל נא להתבונן בדברי הכלי יקר על פרשת בחוקותי (ויקרא כו, יב) שם הוא מביא וקורא שבעה דרכים מרבותינו הראשונים. ברצוני להביא את הדעה השביעית, שיטת רבי יוסף אלבו. ר"י אלבו, בעל העיקרים, קובע כי הייעודים שבתורה נאמרו לכללות האומה ולא לאדם הפרטי. השכר הנצחי הוא עניינו האישי של כל אחד ואחד בעומדו לפני ה' למשפט לאחר מאה ועשרים. בעולם הזה אנו עוסקים באומה, בכלל ישראל. לפיכך השכר והעונש יתייחסו אל העם ואל המלך ("יולך ה' אותך ואת מלכך"), יעסקו בגשמים בעיתם ובתנובת השדה, בגלות מול עליונות על הגוים וכיו"ב.

המבט צריך להיות כללי, החשיבה צריכה להיות רחבה ולאומית.

לאור הדברים, נוכל להשיב על שאלתנו הראשונה. יהודי מגיע לבית המקדש עם העושר הכלכלי שלו, עם פירות העונה העסיסיים (ענבים רימונים ותאנים), עלולה לעלות בליבו מחשבה שזהו השכר עבור פועל ידיו וגמול בעד מעשיו הטובים ומצוותיו הרבות, באה התורה וקובעת: "לא בצדקתך אתה זוכה לעושר הגשמי, אלא אך ורק בגלל היותך שייך לאומה הישראלית!" כדי להפנים זאת עלינו להצהיר ולהכריז: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה, וירעו אותנו המצרים, ויוציאנו ה' ממצרים, ויתן לנו את הארץ הזאת". אני שייך לעם ישראל ורק מכֹּח זה זכיתי בשפע הכלכלי הנפלא: "ועתה – הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה". התורה רוצה להשריש באדם את ההבנה שהשכר הגשמי בעולם הזה איננו פונקציה של מעשי האדם הפרטי אלא זכות ויניקה ממצב האומה בכללותה. הסתכלות כזו תשחרר אותנו מהאגוצנטריות הקטנונית אל אהבת הכלל, העם והארץ.