"ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו וגו' ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וגו'" (דברים כה, ז-ט).

על משמעות הנעל ניתן ללמוד ממחזה הסנה, שם נאמר למשה "אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך וגו'".

מחזה דומה מצינו אצל יהושע שאף לו נאמר "של נעלך מעל רגלך" (יהושע ה, טו). אלא שדייקו האחרונים שלמשה נאמר "של נעליך", ל' רבים. ואילו ליהושע נאמר "של נעלך", ל' יחיד. (ר' מלבים שמות ג, ה. של"ה פ' שמות).

וביאור הדברים, שגוף האדם נקרא בפי המקובלים נעל, משום שנשמתו של האדם לא ירדה כולה מן העליונים, להיות בגוף התחתון, אלא כפי שפירש ר' חיים מוולאז'ין כמה פעמים בספרו נפש החיים, ששורש נשמתו של האדם נטוע למעלה, והיא משתלשלת למטה דרך מדרגות רבות, ורק הקצה התחתון נכנס בגוף האדם, כמ"ש "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו",וכמו חבל שמשתלשל מלמעלה למטה. וכמו שהחלק התחתון של גוף האדם נכנס לנעל, כך החלק התחתון של הנשמה נכנס בגוף. וע"כ קרוי הגוף נעל. שהנשמה העליונה אינה יכולה להתגלות בעולם התחתון אלא ע"י שתתלבש בנעל גשמית. ובאמת יש לאדם שני נעלים. הא' הוא הנעל הבהמית שעל הרגל הגשמית. והשניה היא גוף האדם שהוא נעל לנשמה. וכאשר האדם במדרגת הנבואה, עליו לחלוץ את הנעל הגשמית, שהגשמיות מעכבת בעד התעלות האדם, אך משה רבנו נצטווה לא רק להוריד את הנעל הגשמית, אלא לחלוץ אף את הנעל השניה, היינו הגוף הגשמי וכל כוחותיו הנפשיים, כי נבואתו הייתה באספקלריה מאירה, משא"כ יהושע ושאר הנביאים שכוחות הנפש נשארו, וקיבלו את הנבואה בכח המדמה. ע"כ נצטוה יהושע לחלוץ את הנעל הגשמית ותו לא. אך למשה נאמר "של נעליך",ל' רבים, את שתי הנעלים, וקיבל נבואתו "פה אל פה", שלא דרך כוחות המדמה.וע"כ מעולם לא ראה משה בנבואתו דמיונות וצורות, אלא "וידבר ה' את משה"

עפ"ז ביאר ר' יצחק מוולאז'ין את מאמר הגמ' בברכות (נז:) שאם אחד חלם שהמת נטל מן הבית כלי, סימן רע הוא לבית. ופי' הגמ' שהכלי הוא סנדל או נעל. ופ' רש"י, שהוא סימן שמוציא אחרים מן הבית. והיינו שהנעל הוא סימן לגוף, וכשהמת נוטל נעל, משמעות הדבר שנוטל גוף אחד מבני הבית.

ובספר באר יוסף פי' בזה מה שהביא הרמ"א באו"ח סי' רס"ג שהמנהג לומר למי שלובש בגד חדש, "תבלה ותתחדש". ויש מי שכתב, שאין לומר כן על נעלים או בגדים העשויים מעור של בהמה, דא"כ היו צריכים להרוג בהמה אחרת תחילה, שיחדש ממנו בגד אחר, וכתוב "ורחמיו על כל מעשיו", וסיים הרמ"א שטעם זה חלוש מאוד ואינו נראה, ומ"מ רבים מקפידים שלא לאומרו.

והטעם חלוש, משום שניתן רשות להשתמש בבע"ח לצרכי האדם. אך לפי הנ"ל "יש לומר שטעם המקפידים הוא דוקא בנעל שהוא סמל לגוף האדם, ולומר לאדם "תבלה ותחדש" על נעל, משמעותו שיתבלה גופו ויסתלק מן העולם. "וברית כרותה לשפתים".

עפי"ז נבין ענין היבום והחליצה, שכשמת אדם בלא בנים ונשמתו נשארה ערטילאית בלא גוף ונעל, וע"כ מצוה אחיו להקים לו שם ולבנות לאשת אחיו נעל, וכיוון שמסרב, חולצת אשתו את נעלו, שאם אינו מוכן להטיב עם אחיו ולהרכיב נעל לנשמתו, הרי הוא עצמו אינו ראוי לנעל, וע"כ חולצת נעלו מעל רגלו, ואומרת "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

ומן הענין לסיים בהערה מוסרית שכתב ר' יצחק מוולאזין.

ומזה יוצא לנו מוסר השכל, לעוסקים כל ימיהם בעניני הגוף הנקרא מנעל לנשמה, והיתכן שנבלה ימינו על המנעלים שיהיו מהודרים, וללכת בלא לבוש או בבגד עדים, כהאי נשמתא דאזלי ערטילאי בלא לבושי תורה ומצוות, והבן. והיא מאמר בגמ' (סוטה ח) "כדאמרי אינשי שליח ערטילאי ורמי מסאניה".ופ' רש"י: שדרך בני אדם להתלוצץ באדם ערום ומנעלו ברגליו.