"ואמרו אל זקני עירו, בננו זה סורר ומורה, איננו שומע בקולנו, זולל  וסובא" (דברים כא:כ).

וכבר הרגישו חז"ל (סנהדרין עב.) בתמיהה הגדולה:

וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר, ושתה חצי לוג יין האטלקי, אמרה התורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.

ועדיין יש להבין, היכן הזהירה התורה לא לאכול בשר ולא לשתות יין, באופן שהאדם עלול להמשך אחר תאוותיו, שהרי האכילה והשתייה כשלעצמה,  אין בה כל עוול?

וכתב על זה הרמב"ן:

כשהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטווינו "קדושים  תהיו". (ויקרא יט:א) ונאמר עוד, "ואותו תעבודו ובו תדבקון" (דברים  יג:ה), כאשר פירשתי, שנצטווינו לדעת ה' בכל דרכינו, וזולל וסובא לא  ידע דרך ה'. עכ"ל.

ובפרשת ואתחנן עה"פ "ואותו תעבודו", כתב:

שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר, וצרכי עצמו ארעי, עד שיבא מזה מה שאמרו "וכל מעשיך יהיו שם שמים", שאפילו צרכי גופך -- לשם עבודת הא-ל יהיו, יאכל וישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבודת ה', כעניין שאמרו "והנה טוב מאד" זו שינה. וכי שינה טובה היא? אלא מתוך שישן קמעה, הוא עומד ועוסק בתורה וכו', וזה פירוש נכון.

ואף שלדברי הרמב"ן עבר רק על מצות עשה, שלא קנה מעלת הקדושה, מ"מ  עונשו אינו דומה לכל העובר על מצות עשה. ופירש ר' יונה בשערי תשובה (שער א', ל') שיש איסור להימשך אחר תאוותו גם בדברים המותרים:

"כי כל זמן שאדם הולך אחר התאווה, נמשך אחר תולדות החומר, וירחק מדרך הנפש המשכלת, ואז יתגבר יצרו עליו, כעניין שנא' "וישמן ישורון ויבעט" וכו', וכאשר ישבר אדם תאוותו גם בדברים המותרים, בזה תצליח הנפש".

ולדעת ספר החינוך (שפ"ז), יש בהיגררות אחר התאווה, אף בדברין  המותרין, מצות ל"ת של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם":

ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העוה"ז, כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף וכו'. והמצווה הזאת באמת יסוד גדול בדת וכו' שאם תשים דעתך למשאלות תאוותך הרעה פעם אחת, תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גיבור בארץ לכבוש יצרך ולעצום עינייך מראות ברע פעם אחת, יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים וכו'. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם  כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכווין בהם כלל לכוונה טובה, כלומר, שלא יעשה כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים - כל מי שהולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו.

ועוד יש בזה, לדעת החינוך (מצווה תי"ח), משום עבירה על מצות אהבת  ה':

"ועובר ע"ז וקובע מחשבותיו בעניינים גשמיים ובהבלי העולם, שלא  לשם שמים, רק להתענג בלבד, או להשיג כבוד העוה"ז הכוזב להגדיל שמו,  לא לכוונה להיטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, ביטל עשה זה ועונשו  גדול, וזאת מן המצוות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם."

הרי שההיגררות אחר בשר ויין, אף שהם מותרים לאכילה, יש בהם עבירה  על יסודי הדת!