הגמ' בסנהדרין (דף עא:) אומרת:

בן סורר ומורה נידון ע"ש סופו ... הגיעה התורה לסוף דעתו ... סוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה התורה ימות "זכאי" ואל ימות "חייב".

לכאורה דעת חז"ל בבן סורר ומורה שנדון ע"ש סופו סותרת את דברי חז"ל בפרשת וירא בענין ישמעאל והגר, ששם נאמר: "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם". ואמרו חז"ל, לפי המעשים שהוא עושה עכשיו הוא נידון ולא על פי מה שהוא עתיד לעשות. וכך כותב רש"י (בראשית כא, יז, עפ"י הגמ' בר"ה טז: וב"ר):

לפי שהיו מלאכי השרת מקטרגים ואומרים: רבונו של עולם מי שעתיד זרעו להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר?

והוא משיבם: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע?

אמרו לו: צדיק.

אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו", וזהו "באשר הוא שם".

א"כ הגמרות סותרות זו את זו, שבן סורר ומורה נידון ע"ש סופו, ואילו אצל ישמעאל רואים שמדתו של הקב"ה לדון את האדם ע"פ מעשיו כעת ולא בעתיד?

ניתן לתרץ קושיא זו ע"פ יסוד הלכתי שכתב בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רנ"ו). נפסק בשו"ע או"ח (לב, ג) דכתיבת תפילין צריכה להיות בדיו שחור, ואסמכוה אקרא בירמיה "ואני כותב על הספר ובדיו", ודבר זה הוא הלכה למשה מסיני. ואם כתב בדיו שחור ואחר כמה שנים דהה הכתב והפך אדום, הספר תורה כשר. אך אם כתב בדיו שבעצמותו הוא עתיד להתאדם – אע"פ שעכשיו הוא שחור הס"ת פסול, כי אין זה נחשב שחור הואיל ויש בו קלקול שהוא הופך בעצמותו לאדום. וכמו בהל' טריפות אנו אומרים "כל העומד להנקב כנקוב דמי", זה אומר בהמה שיש בה רעותא, כמו ריאה שיש בה סירכא והיא עומדת להנקב מעצמה – אני מטריף אותה כבר עכשיו משום שהנקב ודאי יבוא מעצמו. היינו שכל דבר שהוא עומד מצד עצמו להשתנות ללא פעולת האדם, אני מסתכל על המצב העתידי כאלו הוא כבר קיים כעת.

ולכן זהו ההבדל בין בן סורר ומורה לבין ישמעאל. בן סורר ומורה, שהגיעה התורה לסוף דעתו, הרי החל בו הנגף כבר עכשיו, שהתורה רואה אותו בקלקולו של עכשיו שעתיד להתפשט יותר ויותר עד שעומד בפרשת דרכים וכו'. ובמצב כזה אנו דנים אותו ע"ש סופו, כמו טריפה. אבל ישמעאל היה כשר באותה שעה, והקב"ה ידע שמה שזרעו עתידים להמית את ישראל בצמא אין זה כתוצאה מישמעאל בעצמו לפי הנהגתו כעת, לכן נידון "באשר הוא שם".

יתכן וזהו הטעם שאנו קוראים פרשת הגר וישמעאל בר"ה, כי כאשר אנו באים ביום הדין ואומרים להקב"ה שאנו מתחרטים על העבר ומקבלים לעתיד שלא נשוב לזה החטא – הקב"ה יודע את העתיד, ויודע שאנו עתידים ח"ו לשוב ולחטוא, וכיצד יקבל את תשובתנו? לכן אנו מבקשים שהקב"ה ידון אותנו "באשר הוא שם", לפי המצב שלנו כעת. כי ישראל בעצמותם הם כשרים ובפנימיותם כולם רוצים לעשות רצון קונם והחטאים אינם אלא מקרים חיצוניים. ואם ח"ו עתידים לחטוא – אין זה מצד קלקולם עכשיו, אלא מקרים חדשים. לכן אנו קוראים פרשה זו בראש השנה, כדי שהקב"ה ידון אותנו ע"פ מעשינו באותה שעה: "באשר הוא שם".