האם מותר לכעוס? נחלקו בזה הראשונים והאחרונים. הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"ג) סבר שיש להתרחק מן הכעס עד ל'קצה האחר:

הכעס - מידה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעס אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו".

הרמח"ל (מסילת ישרים, יא) נמשך אחר דרך זו, וסבר שכל זמן שיש באדם אפילו רושם מועט של כעס לא הגיע עדיין למידת הנקיות, ו"עד שהכעס עושה בו רושם - לא יצא מכלל כעסן".

אך מרן הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה ברכות א, סט) חלק עקרונית על שיטה זו.

דברי החסיד במסילת ישרים פרק יא, שכתב שמעלת הנקי המעולה היא שלא יעשה הכעס מעולם רושם בו כלל – צריכים עיון לעניות דעתי.  

הרב זצ"ל הניח כדבר פשוט, שאין מידה ממידות הנפש שאין לה תפקיד ואין לה שעה:

כל המידות שחקק השי"ת בטבע האדם ונפשו, אין בהם אחת שתהיה רעה בהחלט, עד שהייתה טובה לנפש בהיותה נעדרת. כי הפועֵל הטוב - פעל הכל לטוב, רק צריך שישתמש בכל אחת כשעתה וכמידתה.

     מזה יצא שאין לדחוק, אפילו המידה הרעה, יותר מדאי, באופן שלא ליתן לה שום מקום. כי אם מקומה המצומצם ראוי ליתן לה, ולהשתדל לתקנה.

לא יתכן שנאסר עלינו לכעוס לעולם. כי אם כן מדוע ברא הקב"ה את מידת הכעס? וכי הקב"ה בורא מידות-נפש לבטלה?! כיון שמוצאים אנו בעצמנו, כבני אדם, את מידת הכעס, אות היא כי גם זו נועדה לטובה. רק צריך לדעת איך, מתי ועל מה.

...האדם השלם גם כן אפשר שיכעוס. על כן צריכה מידת הכעס להימצא... אבל לאמר שלא יהיה אל הכעס שום מקום, מורה כאילו כוח נברא בנפש להרע, [ו]זה לא ניתן להיאמר.

כך עולה גם מדברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (ג, ה). כשהוא מתאר את דמותו של החסיד, המושל בכוחותיו הנפשיים והגופניים, הוא מסביר שחסיד זה יודע להפנות את תכונת הכעס שלו למקומות הנכונים:

החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו, הנפשיים והגופניים, סרים אל משמעתו... הוא חוסם את הכוחות הכעסניים...לאחר שסיפקם ונתן להם חלקם בַּנַצחנוּת עד כמה שזו נחוצה לוויכוחים בחכמות או בדעות, ולשם גערה באנשים רעים.

והאמת, שלא רק אנחנו כועסים. גם הקב"ה כועס. רגע אחד בכל יום (ברכות ז ע"א):

ומי איכא ריתחא קמיה דקודשא בריך הוא?! אִין, דתניא: "וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם" (תהלים ז, יב) - וכמה זעמו? רגע... שנאמר (תהלים ל, ו): "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ".

מידת הכעס נצרכת להנהגת העולם. חשוב שגם אנחנו וגם הקב"ה נכעס לפעמים. אבל השאלה הגדולה היא: כמה זמן אנחנו נתקעים עם הכעס הזה. האם אנחנו כועסים רגע, נרגעים וממשיכים הלאה, או שהופכים את רגעי הכעס למרכז חיינו.

בלעם הרשע מינף את רגעי הכעס, והפך אותם לכוח משחית:

"וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" - השתא דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון הוה ידע?! אלא: מלמד, שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה.

והסביר הרב:

בנוהג שבעולם, האדם השלם ראוי לו להשתמש בכעסו רק בזמן הראוי לזה מאד, שזהו מעט במציאות. וכן בההנהגה העליונה, הכוחות המוכנים להרע... הם מעט מן המעט נגד הכוחות וסיבות הטובות... וקראוה 'רגע' שהקב"ה כועס בה.

     ...בלעם הרשע הוא דמות הדעת המשולל מתכלית מוסרי, כי אם כולו פונה להרע. הוא... השתדל להרחיב העניינים הרעים. וזהו 'לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה'.

אנו, תלמידי אברהם אבינו, מביטים בעין טובה על המציאות. יודעים אנו שיש בעולם 'כוחות המוכנים להרע'. אנו כועסים וזועמים עליהם, אך לא מתעסקים בכך כל העת. הכעס על הרע מוליד בנו אהבה לטוב, שאיפת צדק, תשוקה לגילוי האור והשפעת החסדים. כי:

מי שהוא חכם גדול, אם היה חסיד, ישתמש בחוכמתו איך להיטיב ולהרבות פעולות הכוחות הטובים.

הכעס שלנו נובע, פעמים רבות, דווקא משום שאיננו מצליחים להגשים את הכל הטוב. אנו מרגישים את הפער העצום בין שאיפותינו האידיאליות המרוממות ובין המציאות ההווית שלא מצליחה להתכתב בדיוק עם הטוב האידיאלי. וזה מכעיס אותנו (מידות הראי"ה, כעס):

לפעמים בא ריתחא דאורייתא ממה שאדם המעלה, המשוטט במרחבי הדעה העליונה, מוכרח להיפגש בצמצומי הקצובות... ולפעמים זה בא מפני פגישה פתאומית עם המציאות העומדת בשפלותה בחיי המעשה, מפני ירידת החיים. והנשמה העורגת לנעם ד' ואור אלהי נכבד ומאיר ברוב זוהרו, מצטערת וסולדת, ומתיילד צביון של כעס עצור.

איך מתמודדים עם הכעס הזה? איך מגשרים על הפער בין המצוי לרצוי?

אמנם... האדם המסתכל ישכיל איך שכל הירידות – עליות הן באמת, והצמצומים וההגבלות מביאות לידי אורה רחבה אלהית עליונה. אז ישוב הנייח האלוהי להאיר בנשמה, ויפיק נחת ורצון ואור צדיקים.

עלינו להבין ולהפנים שהעולם מתקדם לטוב. יש צמצומים, יש ירידות, יש רע, וזה ממש מעצבן ומכעיס. אבל אנחנו והמציאות בדרך לטוב השלם. הכעס צריך להיות כוח מדרבֵן, ומנוע לעשייה. אז יהי רצון שנזכה לזעום בקדושה, אבל רק לרגע...