שלמה המלך אומר בספר משלי (כט,כג): "גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמך כבוד", ודרשו על כך חז"ל במדרש רבה (במדב"ר יג,ג): " גאות אדם תשפילנו זה תבור וכרמל שבאו מסוף העולם מתגאים לומר שאנו גבוהים ועלינו הקב"ה נותן את התורה, ושפל רוח יתמך כבוד זה סיני שהשפיל את עצמו לומר שאני נמוך ועל ידי כך תמך הקב"ה כבודו עליו ונתנה עליו התורה וזכה לכל הכבוד הזה, כמה דתימא וירד ה' על הר סיני".

וכך דורשת הגמ' במסכת מגילה (דף כט/א): "דרש בר קפרא מאי דכתיב (תהלים סח,יז) למה תרצדון הרים גבנונים, יצתה בת קול ואמרה להם למה תרצו דין עם סיני, כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני, כתיב הכא גבנונים וכתיב התם או גבן או דק. אמר רב אשי שמע מינה האי מאן דיהיר בעל מום הוא".

ולפי זה כתב בספר כלי יקר בפרשת וזאת הברכה, שנאמר בפסוק (דברים לג ב): "ה' מסיני בא", שלכן אומרת המשנה בפרקי אבות (א,א) משה קיבל תורה מסיני, ולא אמרו קיבל על הר סיני אלא מסיני, אלא שלפי שמשה מרוב ענותנותו חשב את עצמו לשפל אנשים לומר מה אני שתינתן תורה על ידי, אך כאשר שמע את דבר ה' (שמות ג,יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, אז נקט בליביה למה דוקא על ההר הזה וכי אין בעולם הרים גבוהים ממנו, אלא כך מידתו של הקב"ה שבוחר ביותר בשפלים לשכון את דכא ושפל רוח, והנה מאז שוב לא היה משה מסרב בשליחותו והיה מקבל עליו שתנתן התורה על ידו, לכך נאמר משה קיבל תורה מסיני, כי מן סיני למד זה שהוא ראוי לקבל התורה יותר מזולתו.

תנאי בסיסי לזכות לקבל את התורה הוא הכח של מידת הענוה, מפני שבקבלת התורה אנו מרכינים את ראשנו מול נותן התורה, ואנו חיבים להטות את אזנינו לשמוע את דבר ה'. קבלת התורה משמעותה התבטלות מוחלטת לדבר ה' ורצונו שלצורך זה נדרשת מידת הענוה הגדולה. לכן אנו מבקשים בסוף תפילת אלהי נצור: "ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך", כשנזכה לחיות במידת הענוה נזכה גם שלבנו יהיה פתוח ללמוד תורה ולהבינה