לאברהם, ציוויו וברכתו. אך מדוע נבחר דווקא אברהם אבינו מכל יושבי תבל? 

התשובה הפשוטה היא היותו של אברהם אבינו 'המאמין הראשון' (כפי שמכנה אותו המהר"ל בגבורות ה' פ"ט). וכך מתאר הרמב"ם (בפתח הלכות ע"ז) בהרחבה ובאופן מרגש את שכחת ה' שהשתררה בעולם, והפצעת אורו של אברהם אבינו, וזו לשונו (בדילוגים רבים. מי שטרם למד – מומלץ לעיין בלשונו המליאה):

"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול, ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם, אמרו: הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך...

ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל צוה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ... 

והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עמהם ואמר להם עבדוני בכך וכך ... ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות.

וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן ... אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל, עד שנולד עמודו של עולם, והוא אברהם אבינו. 

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. 

כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו. 

כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם. 

וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו".

מקורו של הרמב"ם בדברי חז"ל המובאים גם בפירוש רש"י בפתח פרשתנו: 

ר' יצחק פתח: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך", אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת[1], אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם, "ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך", "ויתאו המלך יפיך" - ליפותיך בעולם, "והשתחוי לו", הוי – "ויאמר ה' אל אברם". (בראשית רבה לך לך פ' לט)

נמצא שאברהם הוא יסוד האמונה בעולם, וזוהי מעלתו ויחודיותו. 

אם כן, לו היינו נשאלים מיהו האדם שניתן להגדירו 'תלמידו של אברהם אבינו' היתה בפינו תשובה מרכזית אחת: בעל האמונה!

אולם בדברי חז"ל מצאנו הגדרה אחרת:

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא שנאמר (משלי ח') להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נ"ה) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:

לא זו בלבד שהאמונה אינה מופיעה כקריטריון הראשון, היא כלל איננה נכללת בין שלושת המאפיינים הניתנים לתלמידי אברהם אבינו!

ואכן אנו מוצאים את אברהם מפורסם לא כיסוד של האמונה, אלא כיסוד לענין אחר:

זכר חסדו, זה אברהם שנא' חסד לאברהם, ואמונתו, זה יעקב שנאמר (מיכה ז) תתן אמת ליעקב (בראשית רבה ויצא פ' עג).

וכן ידוע במקומות רבים בזוהר ובספרי הסוד שאברהם הוא המייצג דווקא של מידת החסד. ובגמרא (חגיגה ג ע"א) מכונה עמ"י על שמו של אברהם "בת נדיב – בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם".

כך גם מצאנו בתיאורי התורה המרובים על נדיבות אברהם ללוט, על היחלצותו לעזרתו תוך סיכון רב, השבתו את הרכוש למלך סדום, הכנסת האורחים שלו, ועוד.

נשאלת השאלה מהו הקשר בין שני הדברים הללו, ומדוע אנו מתעלמים ממידת האמונה הגדולה?

שאלה נוספת יש לשאול: מדוע תרח, נחור או כל אחד אחר מבני דורם לא חשב לעצור ולשאול עצמו את השאלה הגאונית – אם יש שמש בעולם, מי יצר אותה?

נדמה, שתשובת שתי השאלות אחת היא. שני הנושאים הללו אחוזים ושלובים זה בזה, ושניהם מזינים ומגבירים זה את זה.

האדם ההולך אחר שרירות לבו הרע וכל מגמתו לעשות רצונו, אינו רוצה להאמין שיש חוק מוסרי בעולם, משום שדבר זה יחייב אותו להכפיף את רצונו ותאוותיו לרצונו ולחוקיו של הבורא. 

כך ביטא זאת הסופר אלדוס האקסלי (נכדו של הביולוג תומאס הנרי האקסלי, אשר כונה 'הבולדוג של דארווין' עקב התגייסותו הנחרצת להגן על תורת דארווין מפני התוקפים את כשליה), במאמר שכתב בסוף ימיו בשם 'וידויו של כופר מקצועי':

"היו לי סיבות לא לרצות שלעולם תהיה משמעות, וכתוצאה מכך אמנם הנחתי שאין לעולם משמעות. ללא שום קושי הייתי מסוגל למצוא נימוקים משביעי רצון להנחה זו. עבורי, כשם שללא ספק עבור רוב בני דורי, הפילוסופיה של חוסר משמעות היתה מכשיר לשחרור ממערכת מסויימת של מוסר. התנגדנו למוסריות מפני שהפריעה לחופש שלנו".

אולם לא רק הנגיעה מעוורת את עיני האדם האנוכי. אדם זה באמת אינו מוצא עצמו מוטרד מן השאלה מי ברא עבורו את השמש, משום שבתפיסת עולמו כל דבר שיש לי - הרי הוא טבעי ומובן מאליו, כי הכל צריך להיות לי. רק מה שעוד לא ניתן לו – הוא המטריד את מנוחתו כעוול וכקלקול נורא. 

לעומת זאת, מי שמדותיו מתוקנות – מתפעל מכל מה שקיבל, מחפש למי יכול להודות, ומטרידה אותו השאלה – מי נתן לי את זה? הוא מגיע למסקנה האמיתית.

על כן "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלים לעולם הבא", משא"כ חסרי מידות אלו, שלמרות כל מה שאוכלים בעולם הרי הם "יורשים גיהנם" עוד בהיותם עלי אדמות, "ויורדים לבאר שחת" לאחר מכן.

את האנטיתזה לאברהם ניתן לראות לא רק אצל בלעם, אלא גם בפרשתנו אצל מלך סדום, אשר ברור לו שהכל שלו, והוא בנדיבותו מוכן 'לתת' את הרכוש לאברהם, שהשיב את כל הרכוש מיד ארבעת המלכים, כמובן כדי לקבל בתמורה את מלכותו. אברהם המכיר את רוע לבו יודע שהוא עוד יגיד 'אני העשרתי את אברם'!

אדם שכזה, לא רק מאבד את דרכו לחיי העולם הבא, אלא מאבד גם יכולתו להנות ולהסתפק ממצבו בעולם הזה.

אברהם אבינו לא היה בהכרח בעל IQ גבוה משאר בני דורו, אלא עבד על תיקון מידותיו המוסריות, כך הגיע לשאול את השאלות הנכונות, ולמצוא את תשובותיהן.

ובאמת לא רק ששורשם של האמונה וחסד אחד הוא, אלא שהם מחזקים זה את זה, האמונה בה' ועבודתו מחזקים ומקרבים את האדם אל המוסריות, וכן להפך.

כך מובנים היטב דברי אברהם אבינו לאבימלך: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה – והרגוני על דבר אשתי". חוסר האמונה הרי הוא גם סימן וגם סיבה לכך שלא ניתן לקיים במקום זה ציבוריות מתוקנת ומוסרית. לכן האנושות טרם נחלצה מן העוולות האינסופיות השכיחות כל כך בקרבה, ובמשך אלפי שנים התקדמה בקושי צעדים בודדים בתחום המוסרי, התקדמות עלובה ביותר ביחס להתקדמות העצומה בהבנת וניצול חוקי הטבע.

(אפשר שמטעם זה גלגל ה' שעמ"י, עם אמונתו, ייקראו משך רוב מוחץ של שנות קיומם בשם 'יהודים' – ע"ש יהודה, שמקור שמו הוא בדברי לאה 'הפעם אודה את ה'', שהרי הדברים כרוכים זה בזה).

נמצא לפי דברינו כי הפסוק: "והאמין בד' ויחשבה לו צדקה" קשור בקשר הדוק ביותר עם הפסוק שבפרשה הבאה: "'כי ידעתיו למען אשר יצוה... לעשות צדקה ומשפט'. שורש שתי הצדקות – אחד הוא.