לגבי נח התורה פותחת: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (בראשית ו, ח), וכן בסוף פר' בראשית: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו, ח) – התורה מציינת את הסיבה מדוע נבחר נח לממשיך הבריאה, בשל מציאת החן וצדקותו. הרמב"ן (בראשית ו, ט) מקשה מדוע בפר' לך לך התורה פותחת שה' נגלה אל אברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב, א) , אך אין התורה כותבת כלל מי היה אברהם, ומדוע נבחר להמשיך את הבריאה ולהתגלות ה' אליו?

בעיון בדברי המהר"ל (בנצח ישראל פ"א) יובנו הדברים: הבדל ישנו בין בחירתו של אברהם לבחירתו של נח. בחירתו של נח היתה בחירה פרטית, ובחירה כזו תלויה לפי מה שהוא האדם. וכאשר האדם משתנה, יכולה להשתנות גם הבחירה בו. וכיון שהבחירה של נח היתה בחירה פרטית, מובן ביותר מדוע היתה צריכה התורה לציין את סיבת הבחרו, שהיא מפני שהיה "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים".

ומאידך, בחירתו של אברהם היתה בחירה כללית, היינו בחירת עם ישראל כולו, וזהו מה שנאמר: "ואעשיך לגוי גדול" (בראשית יב, ב) – מאברהם אבינו התחילה בחירת עם ישראל. בחירה כללית כזו לא היתה משום צדקותו של אברהם, כי אחרת כאשר בטל דבר – בטלה האהבה ח"ו, ואם עם ישראל ח"ו יחטאו – תתבטל הבחירה בהם. אך כאשר הבחירה אינה תלויה בדבר, אלא "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים", כי כך היתה רצונו של הקב"ה – ע"כ אין הבחירה תלויה במעשים אם טובים הם או לא. וזהו מה שנאמר: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְהֹוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז). והם דברי הפתיחה שפתח רבי יצחק (ברש"י הראשון בספר בראשית): "בראשית ברא אלוקים – בשביל ישראל שנקראו ראשית". כל יסוד בריאת העולם היה בשביל ישראל שהקב"ה בחר בהם עוד מתחילת בריאת העולם.

ושמא לפי זה יובן גם ההבדל בין עם ישראל לעמים, שאצל ישראל נאמר קודם: "וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקִים", ורק אח"כ: "וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם" (ירמיה לא, לב) – בתחילה הקב"ה בחר בנו, ואח"כ הפכנו להיות עמו של הקב"ה. אך אצל אומות העולם הדברים הפוכים: "מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה'. וִהְיִיתֶם לִי לְעָם", ורק אח"כ: "וְאָנִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹקִים" (ירמיה ל, כא-כב).

וכן בתפילת שחרית אנו אומרים: "אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים, וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם. וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ" וגו' (נחמיה ט, ז-ח). וביאור הדברים שקדמה לה הבחירה באברהם ללא כל סיבה, ורק לאחר מכן מצאת את לבבו נאמן לפניך.

כעין זאת אנו מוצאים גם בבחירת ארץ ישראל כארץ הנבחרת. בברית בן הבתרים נאמר: "והאמין בה', ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו), ולאחר מכן אומר אברהם: "ה' אלוקים במה אדע כי אירשנה" (שם, ח). ומוקשים הדברים מאליהם, שהרי כבר האמין על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ, ומה הוסיף לשאול "במה אדע"?

ומסביר הנצי"ב: שאלתו של אברהם לא היתה על הבטחת הארץ, שבה האמין כבר, אלא איך אדע שהיא תהיה ירושה לנו? כלומר, שאפילו אם עם ישראל ח"ו ימאס בא"י, היא תהיה ירושה לעם ישראל, כמו בן היורש את אביו באופן טבעי אפי' ללא רצונו. כך ארץ ישראל תהיה שייכת לעם ישראל אפי' אם ח"ו לא ירצו בה.

ולכך עונה לו הקב"ה: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת" (בראשית טו, ט) – בזכות הקרבנות. הקרבנות שעם ישראל מקריבים לפני הם מבטאים את סגולת עם ישראל. כי איך יתכן שאדם חוטא יכול לכפר על עצמו ע"י קרבן? אלא כיון שהחטא אצל עם ישראל אינו "בעצם", שאינו חודר למהות האישית של אדם מבנ"י אלא הוא דבר חיצוני, וכאדם שהתלכלך מבחוץ. וכמו שיכול לשטוף את עצמו ולחזור להיות נקי, כך הקרבנות מגלים שהחטא הוא חיצוני, ויכולים להתקרב חזרה אל הקב"ה ע"י הקרבנות, משום שבחירתו של העם ע"י הקב"ה היא לא רצונית אלא פנימית ואינה ניתנת להסרה. ומתוך כך דומות הן הבחירות של העם והארץ, שאינם תלויים בישראל אלא נתונים הם מאת ה', והארץ נשארת שייכת לעם לעד ולעולמי עולמים.