בפרשתנו, לאחר נצחונו של אברהם במלחמת ארבעת המלכים, אומר מלך סדום לאברהם: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (בראשית יד, כא). עונה לו אברהם:

"הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (יד, כב-כג).

אברהם הזכיר כאן שני דברים - חוט ושרוך נעל. חז"ל ראו בשני דברים אלו רמז לשתי מצוות שיהיו בעתיד לעם ישראל: "חוט" - זה מצות ציצית, ו"נעל" - זו מצות העליה לרגל. וצריך להבין מה הקשר בין "נעל" למצות עליה לרגל?

על הפסוק בשיר השירים: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב"  (שה"ש ז, ב) דורשת הגמ': "מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולים לרגל. בת נדיב - בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב" (סוכה מט:), והוא כינוי לכנסת ישראל. וכן אמרו במדרש: "ועד שרוך נעל - אלו פעמי רגלים" (ב"ר מ"ג, יג), הרי שדרשו גזירה שוה בין מה שאברהם אמר למלך סדום לדין מצות עליה לרגל, א"כ הדברים קשורים זה עם זה וצריך להבין את הקשר הרעיוני שביניהם?

טעמה של מצות עליה לרגל היא לגלות שהקב"ה הוא האדון של הארץ, שהרי מצוה זו חלה בג' רגלים בשנה שהם תקופת האביב, תקופת הקציר, תקופת האסיף. זה הזמן שאדם עוסק בקרקעותיו וביבולו, והסכנה היא שבתקופות אלו אדם יכול להרגיש: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז.). וע"כ ציותה התורה על האדם דוקא בתקופות אלו לעזוב את ביתו ולעלות לירושלים "אל פני האדון ה' אלקי ישראל". הוא מפקיר את ביתו ואת שדותיו ומקיים מצות עליה לרגל לירושלים.

ולכן אומר הנצי"ב (העמק דבר שמות כג, ז) שבמצוה זו נקרא הקב"ה אדון כמו שנאמר: "שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה, יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לד, כג), ללמדך שתכלית מצוה זו היא לגלות שהקב"ה הוא אדון כל הארץ. והקב"ה מבטיח לאלה שהניחו את קרקעותיהם והניחו את כל רכושם ועלו לירושלים אל פני האדון ה', שהקב"ה ישמור את נחלתם מפני הגוים ומפני המזיקים. וכך נאמר: "כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ, וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות לד, כד). ופירש המלבי"ם: מה הקשר בין "לֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ" לענין עליה לרגל? אלא כאשר כל הזכרים עלו לירושלים ואין מי שישמור על הנחלה, ירדו הגוים השכנים לכבוש את הארץ. כנגד אלה מבטיח הקב"ה אדון כל הארץ: "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ".

וכן מספר המדרש (שה"ש רבה ז, א) על שני אחים עשירים שגרו באשקלון והיו להם שכנים גוים רעים. אמרו השכנים אימתי יעלו היהודים לרגל לירושלים ואנו נכנסים לבתיהם ונוטלים את כל רכושם. הגיע זמן העליה לרגל ועלו האחים לירושלים, ובשביל שלא יכנסו השכנים לבתיהם זימן להם הקב"ה מלאכים בדמות בני אדם. וכן מסופר שם במדרש מעשה באחד ששכח לנעול דלתי ביתו ועלה לפעמי רגלים, וכשבא מצא נחש קשור בטבעות דלתותיו - הרי שהשמירה נעשית ע"י הקב"ה.

מעתה נבין את דברי המדרש שבו פתחנו: בזכות שאמר אברהם למלך סדום "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ", זכו עם ישראל למצות עליה לרגל. ושאלנו, מה הקשר בין הדברים? אלא כיון שהכיר אברהם אבינו שהקב"ה הוא אדון כל הארץ, ואמרו בגמרא (ברכות ז:) על אברהם אבינו שהיה הראשון שקרא להקב"ה אדון, כי אברהם אבינו הכיר שהקב"ה הוא הבעלים של כל הרכוש שקיים בעולם. ולכן אומר אברהם למלך סדום אני לא אקח ממך כלום אפילו שרוך נעל ולא תאמר "אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" - כי כל מה שיש לי הוא מהאדון ה' אלוקי ישראל. ומידה כנגד מידה זכינו במצות עליה לרגל, שהיא הביטוי של ההכרה באדנותו של הקב"ה: "אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

וזהו "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב" - זו בתו של אברהם אבינו, שבזכותו שאמר "וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל" - זכינו למצות פעמי רגלים - של העולים לרגל.