קרב פנים אל פנים עז וקשה ניטש בפרשתנו בין יעקב אבינו לבין שרו של עשיו. הקרב נמשך עד עלות השחר, כשלבסוף ידו של יעקב על העליונה. אלא שיעקב אבינו מסרב לשחרר את המלאך לדרכו בלא שיקבל מן המלאך ברכה.

כעת אנו עומדים ומצפים בדריכות לקריאת פרטי הברכה המיוחדת שנאלץ המלאך להעניק ליעקב, אך כאן אנו נתקלים בהפתעה: במקום להתמקד בעיקר ולפרט את עניין הברכה, מאריכה התורה בעניין שולי לכאורה ובלתי מובן והוא דיון בענייני השמות.

המלאך שואל לשמו של יעקב, וכששומע את התשובה אומר שייקרא מעתה ישראל: "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (נשים לב שאין כאן שום ברכה לעתיד, אלא רק צל"ש על העבר). יעקב שואל גם הוא לשמו של המלאך, אשר עונה לו בתשובה המסתורית והמתחמקת: "למה זה תשאל לשמי?", והפרשיה מסיימת בהערת אגב בת שלוש מילים "ויברך אותו שם".

דברים אלו מתמיהים: הרי ודאי ראוי היה להאריך ולפרט את הברכה עצמה, שבה עיקר החשיבות, ולא בדיון השמות הבלתי מובן!

נראה לפרש, כי הדיון לגבי השמות איננו נושא נפרד ושולי לצד ברכת המלאך, אלא הוא לב ליבה של הברכה עצמה.

כבר עוררו בעלי המוסר על נקודה תמוהה בשמו החדש של יעקב. הנימוק לבחירת השם החדש היה "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים" – כלומר התמודדת ולחמת מולם, "ותוכל" – וניצחת במערכה זו. אם היינו מתבקשים לנחש מהו השם הנבחר לאור נימוק זה, בוודאי היינו משערים כי המלאך קראו בשם "תוכלאל", על שם נצחונותיו הגדולים. אלא שהמלאך ממקד את תשומת לבו של יעקב ושל זרעו אחריו למעלתו האמיתית: "ישראל".

לא בניצחון נמצא את הגאווה והגדולה של עם ישראל, אלא בהעזה להתמודד ולהילחם למען האמת, גם כאשר הקרב נראה אבוד. כך הוא בישראל בין העמים, כך הוא אצל כל אחד מישראל אל מול יצרו. שהרי "אמר ר"ש בן לוי: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אין יכול לו, שנאמר: א-להים לא יעזבנו בידו" (קידושין ל, ב). הניצחון עצמו – מתנת ה' הוא לנלחם על עשיית רצונו. שבחם של ישראל – הוא בכוחם להאמין, להילחם, ולעולם לא להרים ידים ולא להתייאש לנוכח הרוע.

זוהי הברכה הגדולה הראשונה שהעניק המלאך לכל זרע יעקב – בכוחכם להעז, לא לוותר! והבא ליטהר הקב"ה מסייע לו – "התבאר בתורה, כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו, שנאמר (דברים ל, ב): 'ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך'. ואומר בגוף העניין (דברים ל, ו): 'ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך' - להשיג אהבתו" (רבנו יונה שער א אות א).

אלא שהברכה בה זיכה אותנו יעקב אבינו איננה מסתכמת בכך. יעקב חוקר לשמו של אותו "שרו של עשיו", כלומר למהותו ושורשו של אותו הכח הלוחם כנגד הקדושה, של היצר הרע. תשובת המלאך – "למה זה תשאל לשמי?", חושפת את התגלית המדהימה: כלום! אותו כוח רוע, מרשים ועוצמתי – אין מאחוריו כלום! הוא כל כולו מצג-שווא מתעתע ומזויף.

באופן תדיר היצר הרע מרבה להבטיח לאדם כי כדאי לו מאוד להיכשל בעבירה פלונית, שכן העונג שהיא תסב לו יהיה מרובה עד לאין שיעור, ומאידך ההפסד וההחמצה שבהימנעות ממנו עלולים ללוותו לעד. מן הצד השני הוא משכנע כי אין לנו סיכוי להתגבר ולאזור כח לקיום מעשה טוב הנדרש מאיתנו, ומחיר הקושי יהיה עצום ובלתי משתלם.

והאמת? כל אחד יודע אותה מניסיונו. מתיקות הכשלון היא רגעית לכל היותר, ולאחר מכן הרי הוא מר ממוות, מדכדך, מייאש ומוביל את הנפש לתהומות המבוכה והיגון. לעומת זאת, מתיקות ההצלחה וההתגברות היא נפלאה, עדינה, עליונה ומתמשכת. אחת לאחת מתבררות בכל פעם מחדש כל הבטחות היצר כחסרות יסוד במציאות.

זהו הסוד השני שמגלה המלאך ליעקב – אל לך לשאול לשמי ולמהותי, פשוט כי היא איננה קיימת. "הרשעה כולה כעשן תכלה" – יש כאן מסך עשן עצום, שבהיעלמו רואים כמה זעום היה מקורו, וכי באמת לא היה אחוז בכלום.

אכן, גדולה ונפלאה היא הברכה אשר זיכנו בה יעקב אבינו. ועלינו רק להשתדל להימנע מלהיות בגדר שוטה חלילה, שהרי – "אי זהו שוטה - זה המאבד כל מה שנותנים לו" (חגיגה ד ע"א).