''ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו''.

המשגיח, ר' אליהו לאפיאן (הלב אליהו) הסביר ע"פ רבותינו שמלחמת יעקב ושרו של עשיו זוהי מלחמת האמונה והכפירה. "וירא כי לא יכול לו" לפי שיעקב זוהי שלמות באמונה (תם, תמים – שלם) ואז הוא נוגע ומצליח להכות בעקב יעקב – זה הדור האחרון – עקבתא דמשיחא, שם הוא מצליח להכניס דברי כפירה.

אולם, מתוך כך ניגאל, וה כדברי הנביא: "הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים" ואז לפתע: "ועליך יזרח כבוד ה' וכבודו עליך יראה".

אך גם בדור הזה רואים זיקים של אמונה גדולה. וכך מספר ר' שלום שבדרון זצ"ל:

הרב וואלק משערי חסד היה שליח של אחת התנועות למען ההתישבות בא"י וכיתת רגליו ברחבי העולם לעשות נפשות ל"יישוב א"י", הרב וואלק ניחן בכשרון דיבור ויראת שמים וניצל את כשרונותיו למטרה זו.

בין נדודיו בשנת תרפ"ט הגיע לשיקגו. ביום שבת קודש נכנס לבית הכנסת המרכזי ולאחר אישור הגבאים עלה על הבימה והלהיב. במוצאי שב"ק בשעה מאוחרת ניגש אל הרב וואלק יהודי גביר – הרב ירחמיאל וקסלר – באומרו: "נאומך שבה את ליבי, ומיד בצאת השבת התחלתי לחשוב על הענין ברצינות, רק שרצוני לראות את המקום מקרוב, בדעתי לנסוע לביקור בארץ ישראל להתחקות אחרי סודות המקום ולראות, האם יש אפשרות השקעה והצלחה בפרנסה וכו' וכו'. ואז אחליט סופית על צעדי הבאים.

האיש הרב ירחמיאל וקסלר, חותנו של רבי בצלאל ז'ולטי, אמר ועשה. בתקופת חודשי אדר ניסן תרפ"ט נסע עם כמה מבני משפחתו לא"י.

אחרי חג הפסח תרפ"ט ביקר בעיר חברון וראה שם את ישיבת "כנסת ישראל" בהדרתה. ואף הוסיף להבחין שבישיבה מסתופפים גם כמה בחורים תושבי אמריקה.

ר' ירחמיאל התרשם עמוקות מהאוירה בין כותלי הישיבה והחליט להשאיר את בנו בן השש עשרה – יחזקאל וקסלר – בין כתליה, מלבד זאת שב לארה"ב בהחלטה משמחת לחסל את עסקיו באחת ההזדמנויות ולעלות לחונן את עפר הארץ.

בי"ח מנחם אב תרפ"ט, שבת קודש, פרצו הפרעות – מאורעות תרפ"ט, רבים מתושבי העיר ובני הישיבה נטבחו בידי ערביי העיר. ביניהם הבחור יחזקאל וקסלר... הי"ד.

הרב וואלק, שהמשיך לפעול בנין יישוב ארץ ישראל, הבין דבר אחד – שלשיקגו אסור לו להגיע.. לא נעים... הוא הרהר ובצדק: "מה אגיד למתפללי ביהכ"נ הגדול בשיקגו, ששלחתי את בנו של ר' ירחמיאל וקסלר למות בא"י?! לי אישית לא יחסרו מקומות אחרים לדרוש בשבחה של א"י חוץ משקגו, אלך למקומות אחרים" הרהר.

עברו ימים, גם שנים. הרב וואלק הולך בדררכו ברחוב הראשי בניו-יורק, וממולו צועד הרב וקסלר, "שלום עליכם, הרב וואלק!" מכריז ר' ירחמיאל וקסלר בשמחה: "איפה נעלמתם? לא רואים אתכם באזור שלנו בשיקגו, אני כשלעצמי מתעכב כאן באמריקה עוד מספר חודשים עד שאעלה לא"י, אבל חבל שלא תמשיכו במלאכת הקודש באזורינו, בודאי יש עוד אנשים שישתכנעו מדבריכם".

הרב וואלק התחיל לגמגם לכל הכיוונים, התנצל על שלא בא. אך לא הועילו לו התחמקויותיו, ר' ירחמיאל וקסלר האיץ בו לדעת את סיבת אי בואו לשיקגו, עד שהרב וואלק נאלץ להשיב בבושה ובכאב את התשובה האמיתית: את האמת, אתה מבין בעצמך שאין זה נעים להופיע באותו מקום, ובפרט בבית הכנסת המרכזי, שם דיברתי והצלחתי לשכנע אותך לעלות לארץ ישראל – שם שיכלת את בנך...

עמדו השניים דוממים זה מול זה ברחובה של עיר כשמאות בני אדם חולפים על פניהם מכל הכיוונים, מכוניות צופרות, אוטובוסים פולטים עשן סמיך, ור' ירחמיאל עומד ממול הרב וואלק. לפתע פשט ר' ירחמיאל את שתי ידיו כלפי פניו הרציניות של הרב וואלק הישיש ואמר: "הרב וואלק, איר קענט זאך נישט פארשטעלן – אינך יכול לתאר איזו הכרת הטוב יש לי כלפיך..."

הרב וואלק הביט עליו בהשתוממות, אינו מבין את כוונתו, אך ר' ירחמיאל לא הותיר זמן למחשבות, ומיד המשיך בהתלהבות: היה לי בן – יעקב יחזקאל, נגזר עליו משמים, שלא יחיה יותר משש עשרה שנה, אילולא הייתי עולה לארץ ישראל, ודאי היה מת כאן בארץ העמים. בני, יעקב יחזקאל, יכול היה להסתובב כאן בניו-יורק ולההרג כמו ילד אמריקאי בתאונת דרכים או מחלה אחרת רח"ל, עתה שזיכני ה' דרכך – להביאו לארץ ישראל ולהכניסו לישיבה קדושה, להפכו לבן תורה ולבסוף עוד זכה למות על קידוש ה' הגדול והנורא, כמה אני חייב לך הכרת הטוב על זה..."

עיני שניהם נצצו מדמעות בטבורה של עיר, ורבי ירחמיאל סיים: "האם לקחת לי ילד? לא! הלא נתת לי ילד – בחור ישיבה. הצלת את בני".

(פורסם באשכולות # וישלח תשס''ט)