השבת אנו חותמים את חומש שמות בתיאור הביצוע המפורט של הקמת המשכן. בנוסף אנו קוראים גם את פרשת החדש כהכנה לחג הפסח. נשתדל לקשר את פרשיות השבוע עם פרשת החדש.

עם פתיחת פרשת ויקהל משה מקהיל את כל עדת בנ''י, פרשה שנאמרת בהקהל היא פרשה שיש בה מסר לכל כלל ישראל, כמו שראינו בפרשת קדושים שנאמרה בהקהל. אולם, באופן מפתיע, לפני שמשה מוסר את הצהרתו לעם בנוגע לאיסוף הנדבות למשכן, הוא פותח בציווי על השבת. השבת, כידוע, כבר נזכרה בפרשיות הקודמות (בשלח, יתרו, משפטים וכי תשא) ויש לברר מה הטעם להקדים את עניין השבת לפני הביצוע של מלאכת המשכן, ומה רוצה התורה ללמדנו בזה?

רש''י מביא בשם חז"ל: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת".

כלומר, הייתה מחשבה שמלאכת המשכן תדחה את השבת, לכן מדגישה התורה שהשבת לא נדחית מפניה.

פירוש זה טעון ביאור. הרי קיי''ל בכל התורה כולה שאע''פ שעשה דוחה לא תעשה מ''מ כשמדובר על מצוות לא תעשה שיש בה גם עשה, הרי זה בגדר אין עשה דוחה ל''ת ועשה (יבמות ה.). הקמת המשכן היא מ''ע (סה''מ מ' כ) ושבת יש בה עשה ולאו, (ובפרט שיש בה כרת), וקשה, מה מקום היה להעלות הו''א שתדחה מלאכת המשכן את השבת?

הרא''ם בפירושו על רש''י כתב ליישב שהואיל ומצאנו שקרבן פסח וקרבן התמיד הם צרכי גבוה ודוחים את השבת (פס' סו.), כך גם הקמת המשכן מוגדרת כצרכי גבוה ותדחה את השבת, לפיכך צריך את הסמיכות ללמד שאינה דוחה את השבת.

המהר''ל בגור אריה דחה את הבנת הרא''ם, וטען שפסח ותמיד דוחים את השבת מכח פס' מיוחד "במועדו" וילפינן "אפי' בשבת", אבל הקמת המשכן אין לה זמן מוגדר ואין מקור לדחות השבת מפניה.

ותרץ שהייתה הו''א שלא אסרה תורה אלא מלאכת אדם, אבל מלאכת שמים לא אסרה תורה, ותומך סברתו מכח דיוק בפסוק: "ששת ימים תעשה מלאכתך", ומשמע שמלאכת שמים שרי, לכך צריך קרא.

אולם, גם דברי המהר''ל קשים להבנה, שאם נאמר כך, אזי גם הכנת תפילין וכתיבת ס''ת שהם "מלאכת שמים" (שבת כח:) היה מקום להתיר עשייתם בשבת והיינו צריכים דרשה מיוחדת לאסור – ודבר זה לא שמענו. 

יש דרך נוספת, המובאת באחרונים, שיש בה פתרון למבוכה באופן המתיישב על הלב:

הגמ' בב''מ (לב.) מביאה ברייתא המתארת מקרה שבו אב מצווה לבנו להימנע ממצוות השבת אבידה ובמקום זה לעסוק בכבודו. שואלת הברייתא: "מנין שלא ישמע לו? ת''ל אני ה' כולכם חייבים בכבודי". ותמהה הגמ', וכי אם לא היה פס' האוסר לשמוע לאב האם הייתה הו''א לשמוע לו? הרי כיבוד אב זו מ''ע ובהשבת אבידה יש לאו ועשה, ואיך יבוא עשה וידחה ל''ת ועשה?! ממש כמו הבעיה שעומדת לפנינו במשכן ושבת.

ומתרצת הגמ': סלקא דעתך הואיל והוקש כבוד ההורים לכבוד המקום – יש הוה אמינא לציית להם, לכן יש פסוק מיוחד: אני ה', כולכם חייבים בכבודי.

לאור הדברים נוכל ליישב בשופי. הקמת המשכן זה כבוד המקום ברוך הוא. אין לך כבוד המקום גדול מזה. היה עולה על דעתנו, לכבודו של מקום, באמצעות עשה דבניית המשכן לדחות לאו ועשה דשבת – קמ''ל סמיכות הפרשיות לאסור.

שמא יש מקום להוסיף, שלימוד גדול למדנו מסמיכות פרשיית השבת לפרשיית המשכן. אנו יודעים ש"המקום גורם". יש חשיבות למקום קבוע, לבית כנסת קבוע, זה מלמד על יציבות ועל קביעות בקדושה.

אולם, התורה רוצה להדגיש שהזמן המקודש פורץ את גבולות המקום, ופעמים שלא ניתן להיות במקום הקבוע (כמו שחווינו בשנה האחרונה)  - יש לדעת, שהזמן המקודש הוא נעלה מעל המקום.

זה מוביל אותנו לפרשת החדש. המצווה הראשונה שנצטוו ישראל היא קידוש החדשים. קידוש החודש ע''י ישראל וקביעת המועדים מלמדת על העוצמה המיוחדת של עם ישראל לקדש את הזמן ולהחיל קדושה במציאות. וכפי שאומר הפס' (ויקרא כג) "אשר תקראו אתם במועדם" - ישראל מקדשים את הזמנים ומפיחים קדושה בכל היש.