כידוע, פרשות ויקהל-פקודי הם ברובם חוזרות על הנאמר בפרשות תרומה-תצוה. דבר זה מתבטא גם בעניין הפרשנים שמשום כך הם קיצרו בפירושם בפרשות ויקהל פקודי וכמו שכותב רש"י בתחילת הפרשה: "כבר פירשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צואתן:"^[1]

והשאלה כמובן עולה מאליה - מדוע התורה שכל אותיותיה מדוקדקות וספורות חוזרת שוב על אותם דברים?

ונאמרו בזה כמה תשובות, וכבר כתב הנצי"ב בהעמק דבר: "והנה אריכת הפרשיות במעשה הכל מיותר. וכבר עמד על זה הרמב״ן ולא אמר בזה דברים שיתפסו את האזן. אבל האמת, נמצא במעשה מעט חידושים שיש ללמוד בהם לשעה ולדורות כאשר יבואר לפנינו. וכלל גדול הוא הא דאיתא בבבא קמא (סד ע"ב) ובכמה מקומות 'כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה'. מלבד רמזי התורה שבא בשנוים קלים כמו בחוברת/ במחברת... ועוד הרבה וסוד ה׳ ליראיו. ואין דבר ריק בתורה".

אם נלך בדרכו של הנצי"ב נראה שאכן יש שינויים רבים בין הדברים שנאמרו בציווי לדברים שנאמרו בעשייה, ונביא כמה מהם:

1. בפרשת תרומה כתוב: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים", אך בפרשת ויקהל כתוב: וַיַּעַשׂ שְׁנֵי כְרֻבִים^[2].


2. בפרשת תרומה כתוב: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר, ובפרשת ויקהל: וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר".


3. בכל מקום שנאמר בפרשת תרומה "אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" נאמר בפרשת ויקהל "אַחַת אֶל אֶחָת".


4. בפרשת תרומה: "וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ" ובויקהל: "...עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים". (וכעין זה יש שם עוד פעם אחת)


5. בפרשת תצוה בפסוקים שמדובר בהם על האפוד בזמן שהיה מחובר אליו החושן כתוב "אֵפוֹד" - מלא, אך בפקודי כתוב תמיד "אֵפֹד" – חסר.


6. בעניין הפעמונים שעל המעיל - רש"י מפרש שהם היו בין הרימונים, אך הרמב"ן מפרש שהכניסו את הפעמונים לתוך הרימונים ותלו אותם כך על המעיל. ובפרשת תצוה משמע יותר כרש"י אך בפרשת פקודי משמע יותר כמו הרמב"ן^[3].

ועלה בדעתי לבאר, שיש סיבה מיוחדת שגרמה לכל השינויים האלו^[4].

נראה שלא בכדי מפסיקה בין פרשות אלו פרשת כי-תשא שמסופר בא על חטא העגל. נראה שחטא זה גרם לירידה בשכינה ששרתה על עם ישראל וממילא גם המשכן וכליו לא היו באותה רמה שהם היו צריכים להיות מלכתחילה בשעת הציווי^[5].

ע"פ זה אפשר להבין את הסיבה להבדלים: המילה "שני" משמעותה שני דברים שווים לגמרי כמו שכתוב במס' יומא (סב ע"ב) לגבי שני השעירים של יום הכיפורים. אך המילה "שנים" מדברת על זוג שאינם שווים בדיוק אלא משלימים זה את זה (וכך גם לגבי נעלים וכיו"ב)^[6]. וא"כ בשעת הציווי נאמר שהכרובים יהיו זוג של זכר ונקבה שרומזים על הקשר הנפלא בין עם ישראל לה'. אך בשעת העשייה כבר נחסר הקשר הזה ולכן לא נאמר שם כך.

לגבי המנורה מפרש ב'העמק דבר' שבלשון הציווי נאמר "מנורת - זהב טהור" כדי שהמילה "טהור" תהיה נסמכת גם למילה "מנורה" וכדי לרמוז שהמנורה עצמה טהורה בעצם תכונתה^[7]. והוא מסיים שם: "והכוונה שאינה מאירה כראוי אלא כשהדור טהור במעשיו. ומשום הכי בבית שני אחר שנתקלקל הדור כבה המנורה. וגם לפי אשר יבואר תכלית המנורה הוא להאיר כח הפלפול וחידושי תורה שיבא על דרך האמת, ומאז שהדור לא רוחץ ונכבה המנורה נעשה תורה לשתי תורות כידוע". וע"פ דברינו מבואר שאף בשעת העשייה כבר ירדה קרנה של המנורה בגלל מצבו של הדור ולכן כתוב "ויעש את המנורה, זהב טהור" והמילה "טהור" אינה נסמכת ל"מנורה".

לפי זה יובן גם שבשעת הציווי נאמר "אשה אל אחותה" משום שכל המשכן סימל את הקשר בין עם ישראל לה' ובהתחלה הקשר היה כל כך חזק כ"אשה אל אחותה" אך לאחר חטא העגל הקשר ירד ולכן נכתב רק "אחת אל אחת". מאותה סיבה בשעת הציווי נכתב "קרש" לרמוז שהקרשים היו מחוברים כל כך כאילו שהם קרש אחד, אך בשעת העשייה הם התפרדו ונהיו "קרשים".

עכשיו יובן גם שבציווי כאשר מדובר על האפוד שמחובר אליו החושן ובו שמות בני ישראל שהוא מרצה עליהם- האפוד נכתב מלא, אך בשעת העשייה כאשר נפחת הקשר בין עם ישראל לה' נאמר "אפד" - חסר.

בעניין הפעמונים יש אפילו נפקא מינה למעשה^[8] ונראה שלאחר חטא העגל היה צורך להסתיר אותם משום שהם היו עשויים מזהב ומזכירים את חטא העגל ולכן בשעת העשייה עשו כמו הפירוש שיש להכניסם לתוך הרימונים וכך הם לא יראו.

ומתי חזר הקשר הנפלא בין עם ישראל לה'?

בימי שלמה כאשר נבנה בית המקדש - בית עולמים, שבו חזרה השכינה לשרות בעם ישראל במלוא עוזה. וכך כתוב בספר מלכים כאשר הכהנים הכניסו את הארון לקודש הקודשים:

כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל הָאָרוֹן וְעַל בַּדָּיו מִלְמָעְלָה: וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הַקֹּדֶשׁ עַל פְּנֵי הַדְּבִיר^[9] וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית ה': וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד ה' אֶת בֵּית ה':^[10]

ואכן בדברי הימים (ב' ג, י) נאמר שם על הכרובים "וַיַּעַשׂ בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם"^[11] וא"כ חזר הקשר שהיה בין עם ישראל לה' שאותו מסמלים הכרובים.

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונזכה לראות בחזרת השכינה לעם ישראל אמן.

(פורסם באשכולות 415 # ויקהל פקודי תשע"ז)