בפרשת השבוע, ראה, ישנו ביטוי שחוזר על עצמו שש עשרה פעמים (!), "המקום אשר יבחר ה'". כל אימת שרוצה התורה להזכיר את ירושלים ומקום המקדש, מקום השראת השכינה והעלייה לרגל, היא מקפידה לא להזכיר במפורש את המילים "ירושלים" או "הר המוריה". מדוע?

טרם נשיב על השאלה, נוסיף כי בניגוד גמור להסתרת מקום השראת השכינה, כאשר רוצה התורה לציין את הר גריזים והר עיבל לצורך ציון מקום הברכה והקללה היא מפרטת באופן מדוייק ביותר: "הלא המה בעבר הירדן, אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה". לפנינו תיאור נקודת ציון שלא מבייש מכשיר GPS מתקדם, ולאור הדברים מתעצמת השאלה שבעתיים, ברור שיש כאן מגמה של התורה להסתיר את מקום המקדש. למה?

הרמב"ם, במורה הנבוכים (חלק ג, פרק מה) נדרש לשאלה זו ומביא שלוש תשובות:

שתי התשובות הראשונות קושרות את הסתרת המקום עם העובדה שאומות העולם ירצו לכבוש אותו ולהפריע לעם ישראל לגשת אליו, או לפחות לגרום לעם ישראל עגמת נפש כאשר ינסו אומות העולם להשחית את המקום בכל כוחם ביודעם שזה המקום הקדוש לעם היהודי.

התשובה השלישית, והיא המשמעותית לענ"ד, קובעת כי גילוייה של עיר הקודש מציב אתגר גדול בפני עם ישראל.

הרמב"ם קובע כי אם הייתה התורה מגלה מלכתחילה שביהמ"ק יבנה בנחלה מסויימת, הייתה מתחילה מלחמת אחים בין שבטי ישראל, משום שכל שבט היה מעוניין שהמקדש ישכון בנחלתו.

מציאות כזו של מאבק מר, היא בדיוק ההיפך הגמור מתפקידו של בית המקדש, ושל העיר ירושלים בכלל.

על ירושלים נאמר (תהלים קכב, ג): "כעיר שחוברה לה יחדיו" – וביארו חז"ל: שעושָה את כל ישראל חברים. הכוונה הפשוטה של דברי חז''ל היא שכל עולי הרגלים נמצאים במדרגת טהרה של חבֵר ונאמנים על הטהרות. כמובן, שיש כאן אמירה נוספת, חברתית. ירושלים אמורה להוות מקור של אחדות וחיבור בין כל שבטי ישראל. כל זמן שאין אהבת אחים אמיתית בתוך עמ"י, אין אפשרות לדבר על עלייה להר ועל השראת שכינה בתוכו.

לב מי לא דואב בראותו את השערורייה הבלתי נסבלת בכל מה שקשור לעליית יהודים אל הר הבית? (מבלי להיכנס לסוגיה ההלכתית!). אזלת היד של המשטרה והעזות המקוממת של הערבים במקום זה, צריכות להדליק אצלנו נורה אדומה. הגישה אל הר הבית חסומה ליהודים. מה זאת עשה אלקים לנו? האם הר הבית באמת בידינו?!

ייתכן שמעבר לפולמוס ההלכתי בדבר עליה למקומות המותרים(!) עלינו להבין ולשמוע, ירושלים ובראשה הר הבית כאילו קוראים לנו: "כל עוד אין בעם הרגשת שייכות ואחדות, ההעפלה אל ההר לא תצלח". עלינו להעמיק את הקשר בינינו ולבנות בתוכנו אֵמון בין הציבורים. כאשר קירוב הלבבות ייכנס לסדר העדיפויות הישראלי - או אז ייכנע לבבם הערל של אויבינו וכאילו מאליה תיפתח הגישה אל ההר. ונסיים בבקשה עתיקה יהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן.