בפרשתינו התורה מאריכה ומרחיבה מאוד בדבר החיוב לעזור ולתמוך באחינו האביונים הזועקים לעזרה. וכך נאמר בפרק ט"ו (ז-יא):

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך ... לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תבעיטנו, די מחסורו אשר יחסר לו ... כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצווך לאמור פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.

בספר משלי עמד שלמה המלך על חשיבותה ושכרה של מצות הצדקה ואמר:  "רודף צדקה וחסד, ימצא חיים צדקה כבוד". (משלי כא:כא) ודורשת הגמ'  על כך במס' ב"ב (דף ט:, י.) "ר' יהושע בן לוי אמר כל הרגיל לעשות  צדקה הויין לו בנים בעלי חכמה ,בעלי עושר, בעלי אגדה. בעלי חכמה  דכתיב ימצא חיים (רש"י: וגבי חכמה כתיב כי מוצאי מצא חיים), בעלי  עושר דכתיב צדקה, בעלי אגדה דכתיב וכבוד, וכתיב כבוד חכמים ינחלו  (רש"י: מתוך שהם דרשנים ומושכין את הלב הכל מכבדים אותם).

ברצונינו להבין כיצד מתקשר השכר אל המצוה, והיכן מופיע כאן התשלום  של מידה כנגד מידה שבזכות הצדקה זוכים לבנים בעלי חכמה, בעלי עושר,  בעלי אגדה?

קיימים שני סוגים של בני אדם: האדם המקבל והאדם הנותן. הסוג הראשון  הוא אדם אשר טבעו הוא לבדוק כל הזמן מה אפשר לקחת מאחרים ולתת  לעצמו. האדם הזה שם עצמו במרכז ומחפש כל הזמן איך להועיל לעצמו  ולענייניו. לעומת זאת הסוג השני הוא אדם אשר מביט סביבותיו ומחפש  איך אפשר להעניק לאחרים ולהקריב  מעצמו למען זולתו. האדם הזה שם את  האחרים במרכז ומחפש כל הזמן איך להועיל לאחרים ולענייניהם.

האדם אשר מדובר עליו בפסוק "רודף צדקה וחסד" משפיע ונותן מממונו  לאחרים, ולא רק זאת אלא שהוא רודף אחרי האפשרות לתת לאחרים, כלומר  שהדבר נמצא עמוק בטבעו הפנימי ובתכונותיו האישיות. לכן מגיע לו שכר שהקב"ה יתן לו בנים שהם עצמם יוכלו לתת לאחרים ממה שהקב"ה חנן  אותם. ואלו הם בנים בעלי חכמה,  שהקב"ה חנן אותם בבינה ושכל, והם  מלמדים לאחרים חכמה ודעת. וכן בעלי אגדה, שהקב"ה חנן אותם בכושר  דיבור מלהיב ומשכנע והם משתמשים בכשרון הזה להאהיב את התורה על שאר  בני אדם. וכן בעלי עושר, שהקב"ה חנן אותם בממון ונכסים והם משתמשים  במתנה זו לתת ולעזור לאחיהם הדלים. נמצא ששכרו של בעל הצדקה הוא  במידה כנגד מידה: כשם שהוא נותן ומעניק לאחרים, כך גם בניו יהיו  מסוג האנשים הנותנים והמעניקים. (ע"פ מהר"ל נתיבות עולם נתיב הצדקה  פרק א')

ולאור זאת נוכל להבין את גדולתם וחשיבותם המיוחדת של בעלי צדקה,  שכן בנתינת הצדקה האדם מחנך ומרגיל את עצמו להיות נותן ולא מקבל.  לתכונה הזאת יש משמעות רחבה מאוד משום שבזה נבדל האדם הרוחני מהאדם החומרי: הטבע של הגוף החומרי הוא לקבל ולקחת, לאכול לשתות ולהנות.  לעומת זאת הטבע של הנשמה הוא לתת ולהעניק, להשפיע ולעזור. בשעה  שאדם נותן צדקה לעניים הרי הוא מרגיל את עצמו להעניק ולא לקבל,  ובכך הוא מגביר את כוחות הנשמה על פני כוחות הגוף והוא הולך ונעשה  יותר ויותר רוחני.

זה הביאור של הפס' בספר משלי: "בחסד ואמת יכופר עוון" (משלי טו:ז).  לכאורה פסוק זה דורש ביאור -- מה הקשר בין חסד לבין כפרת עוונות;  כיצד יש בחסד תיקון לקלקולי העוונות? אך לאור הדברים שאמרנו לעיל  נבין, שכאשר אדם חוטא הוא הגביר את הצדדים החומריים שלו על פני  הצדדים הרוחניים, והכפרה והתיקון הם בזיכוך החומר ובהגברת הרוח.  ולדבר זה זוכה האדם אשר עוסק בחסד, שפירושו הענקה ונתינה לזולת,  שזה ההפך מהתאווה הגופנית לקבל ולהנות, ובזה מסתלקת ההשפעה השלילית  של החטאים ויש בזה כפרת עוונות. (ע"פ מהר"ל נתיבות עולם נתיב גמ"ח  פרק א')

נוסיף עוד העמקה בעניין זה, שהרי המשפיע הגדול ביותר והנותן הגדול  ביותר הוא הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו, שהוא זן ומפרנס לכל ומשביע  לכל חי כדי מחסורו, ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ובע"ה גם לא יחסר  לנו דבר. ובאמת זו הסיבה שטבע הנשמה הוא לתת ולהשפיע, שהרי הנשמה  היא חלק אלו-ה ממעל, וכשם שהקב"ה הוא נותן ולא מקבל כך גם  הנשמה.

ולפי זה מתבאר שהאדם המשפיע והנותן מתדמה בזאת אל בוראו, כפי  שצוותה אותנו התורה, "והלכת בדרכיו". ולכן דרשו חז"ל (ילק"ש רות  סי' תר"ב):

"ישלם ה' פעלך אשר באת לחסות תחת כנפיו" גדול כוחן של גומלי חסדים שאין חוסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש וכו' אלא בצילו של הקב"ה, שנא': "מה יקר חסדך אלוקים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון".

וכתוצאה מכך מובן גם שמי שנותן צדקה ומעניק ונותן משלו לאחרים זוכה להתרומם ולהגיע לדרגות נשגבות ביותר, כמו שאומרת הגמ' במס' ב"ב  (י:):

שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה? אמר להם צאו וראו מה שפירש דוד אבא: "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד". רבא אמר מהכא: "והוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו נתן מימיו נאמנים".

וכוונת הגמ' ללמדנו שהאדם המשפיע זוכה למעלות עליונות ביותר, מפני  שהדואג רק לעצמו הוא אדם קטנוני שאינו יכול להתרומם אל מעבר למקום  שבו הוא עצמו נמצא, אבל מי שמעניק ודואג לאחרים נמצא כל הזמן  בהתרוממות מעל למצבו האישי, וזה שנאמר "הוא מרומים ישכון" ונאמר  "קרנו תרום בכבוד".

(פורסם בענבי הכרם)