המסורה מעירה כי הביטוי 'לֶךְ לְךָ' מופיע פעמיים בלבד במקרא כולו: פעם אחת בפרשתנו ללא וא"ו, והפעם השניה בפרשת העקדה עם וא"ו - "וְלֶךְ לְךָ":

1. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ (בראשית יב, א)


2. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. (שם כב, ב)

מהי המשמעות של השימוש באותו הביטוי 'לֶךְ לְךָ' בשני המקומות הללו? רש"י בפרשתנו מפרש כי הביטוי 'לך לך' עניינו: 'לטובתך להנאתך'. קשה להניח שהקב"ה מנסה לשכנע את אברהם לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת משפחתו ברווחים גשמיים. נראה אפוא כי יש להבין 'טובתך והנאתך' במובן גבוה יותר ורוחני יותר. הקב"ה מציע לאברהם ללכת לארץ ישראל, רק שם יוכל אברהם אבינו להתהלך לפני ה' ולעבדו בכל כוחו. רק שם יוכל אברהם אבינו להגיע למדרגה הרוחנית הראויה לו ולהוציא אל הפועל את ייעודו.

אברהם המגיע לארץ ישראל מחפש מקום בו הוא יבנה את המזבח ויקים בו בית לשמו של הקב"ה. גילוי ראשון של הקב"ה היה באלון מורה, אולם אברהם לא הגיע אל סיפוקו והוא ממשיך בדרכו: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה", וברש"י על אתר:

הלוך ונסוע - לפרקים, יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של ארץ ישראל והוא לצד ירושלים שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו:

ארץ ישראל היא מקום מגוריו הלאומי של עם ישראל, אולם ההגעה לארץ ישראל קשורה לחיפוש מקום השראת שכינה. משמעותה העמוקה של ארץ ישראל מגיע ממקום השראת השכינה על הר המוריה.

ייתכן שלכך רמזה התורה בשימוש בביטוי הייחודי 'לֶךְ לְךָ' בקריאת ה' לאברהם לקחת את יצחק ולהעלותו לעולה על הר המוריה. רק בשיאה של העקדה בגילוי מקום הקמת המקדש העתידית יגיע לידי גמר המסע שהחל עם שמיעתו של הצו הראשוני: "לֶךְ לְךָ".

בניסוח שונה מעט ניתן לומר, כי החיים בארץ ישראל קשורים ותלויים בשאיפה העליונה לשים את הקודש במרכז החיים הבאה לידי ביטוי בבניינו של בית המקדש.

כביאתו של אברהם כך גם ביאתנו לארץ בגאולה שלישית צריכה להיות מלווה בחיפוש אחר הקודש והמקדש. כאברהם שנסע הנגבה שוב ושוב כשהוא מחפש את המקום שבו יבחר ה', כך גם אנו, העם ששב לארצו לאחר גלות כה איומה, מצווים לא לנוח ולא לשקוט עד שחיי הקודש שבישראל ימצאו את מקומם הראוי להם בחיי האומה בבניין מקדש, ובחיי כל אדם ואדם במקומה של התורה ויראת ה' בחייו הפרטיים.