חרבונה זכור לטוב

בסיומה של ברכת הרב את ריבנו אנו אומרים:

"ארור המן אשר בקש לאבדי, ברוך מרדכי היהודי... ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים וגם חרבונה זכור לטוב[1]".

באמרנו "וגם חרבונה זכור לטוב" אנו זוכרים לטובה את חרבונה, למרות שלפי דברי הגמרא במגילה טז. היה רשע ובאותה עצה עם המן, מכל מקום כיון שברגע האחרון עזב חרבונה את מחנה המן והצטרף למחנה מרדכי, אף שעשה זאת ממניעים אישיים אנו זוכרים אותו לטוב[2], מפני שעל ידו נסתבבה ישועת ישראל.

נראה שבהלכה זו מתגלה לנו עומק הדרישה ל"הכרת הטוב", גם כאשר ההטבה נעשתה ע"י מי שלא כוון לטובתנו וגם פעל בעבר נגדנו, אנו נדרשים להכרת הטוב כלפיו, ובעז"ה נברר לקמן את גדרה של הכרת הטוב הזו.

עומק הכרת הטוב

עומקה של הכרת הטוב[3] מתברר מתוך מאמר חז"ל בשמות רבה פרשה א' אות ל"ב:

"ותאמרנה איש מצרי הצילנו מיד הרועים" – איש מצרי, משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים, נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו להצילו. אמר לו התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך, כך אמרו בנות יתרו למשה ישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה, אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם ולכך אמרו לאביהן איש מצרי כלומר מי גרם לזה שיבוא אצלנו איש מצרי שהרג".

ודאי שאין הכוונה שיש להלל ולשבח את הערוד, או את אותו מצרי רשע שהכה איש עברי, אלא פשט דברי המדרש הם, שאל לו לאדם ליחס את המקרים הקורים לו רק לסיבה הקרובה אליו, כגון התינוק למצילו, או בנות יתרו למשה, אלא צריך האדם לראות גם את הסיבות הרחוקות ולייחס להן את מה שארע. הסתכלות זו שייכת לא רק אל מקבל ההטבה אלא גם אל המטיב עצמו שלא יחזיק טובה לעצמו, אלא יתלה הדברים במה שגרם לו להטיב.

דרך התבוננות שכזו סופה שתוביל להבנה שלא האדם הוא המשפיע, או סיבת הכח, אלא סיבת כל הסיבות הוא הבורא יתברך ולו אנו חייבים הודאה והלל על כל מקרה ממקרינו.
יתכן שזוהי הכוונה באומרנו "חרבונה זכור לטוב" ולא "ברוך חרבונה", חרבונה זכור אצלנו לטוב בשל היותו סיבה לטוב שבא אלינו, ואעפ"י שרשע היה מכל מקום שימש ככלי בידי הקב"ה להביא טובה לישראל, ואם נעלים את חלקו בהצלת ישראל והריגת המן, נחסיר את נפשנו טובה מן היחס האמיתי למה שאירע ולמי שסיבב את כל הישועה.

סיכומו של דבר, ביסודו של הצורך להכיר טוב עומדת ההכרה באי עמידתנו העצמית ובתלותנו בסיבות אחרות, וכתוצאה מידיעה זו מתאפשרת ההגעה להכרת המטיב האמיתי עילת כל העלות.

שורש ההצלה בפורים

נראה שלא ענין פרטי בחרבונה יש לפנינו, אלא כל יסוד נס הצלת ישראל מידי המן היתה על ידי מידת הכרת הטוב שהתגלתה[4] באחשורוש כמאמר הכתוב בפרק ו' פס' ג:

"ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה ויאמרו נערי המלך משרתיו לא נעשה עמו דבר".

גם חרבונה בפנייתו אל המלך הדגיש את הצורך בהכרת הטוב כלפי מרדכי באומרו "גם הנה העץ אשר עשה המן למרדכי אשר דבר טוב על המלך וגו' ".

ואפשר שמידה כנגד מידה זכה חרבונה להכרת טובה מצדם של ישראל באומרם "חרבונה זכור לטוב".

חכמים במגילה טו.[5] אף מרחיבים את היסוד שנתבאר לעיל:

"אמר ר"א אמר רבי חנינא כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי' (אסתר ב', כב')".

ונראה שכוונת חכמים בזה שאל לו לאדם להחזיק טובה לעצמו בדבר שבא לו ע"י אחרים אלא יביט ויראה בכל דבר וידיעה הבאים לו, היכן שורשם ומקורם ויגידם בשם אומרם ועל ידי כך יוכל להגיע למדרגה של הכרת הבורא שממנו הכל וכענין זה כתב המהר"ל בספרו אור חדש על פסוק זה:

"כאשר היתה אסתר מוכנת לתלות הדבר במי שעשה... ולא אמרה לאחשורוש כי אני עשיתי הטובה הזאת לך כדי שיחזיק המלך טובה אליה, אלא תלתה במרדכי, אם כן כל שכן שתהיה תולה הגאולה ממי שבא הגאולה ממנו ולכך כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, כלומר האומר דבר בשם אומרו... כל שכן שיתלה הגאולה במי שהביאה ולא יתלה לומר כי עשיתי זאת, וכוחי ועוצם ידי עשה".

שרשו של נס פורים הוא להכיר מבעד לסיבות החיצוניות את הסיבה הפנימית לכל התנהלותו של העולם הזה בדרכים נסתרות עד שמגיע הדבר לתכליתו.

ההלל בפורים

הגמ' במסכת מגילה דף יד. שואלת מדוע לא אומרים הלל בפורים ומביאה שם שלוש דעות:
דאין אומרים הלל על נס שבחו"ל (ומה שאמרו הלל על יציאת מצרים מפני שהיא היתה קודם שנכנסו לארץ).

רב נחמן אמר קרייתא זוהי הלילא (קריאת המגילה היא גופא ההלל של פורים).

רבא אמר אכתי עבדי אחשורוש אנן ואיננו יכולים לומר הללו עבדי ה'.

המאן דאמר הראשון סובר שעצם השהות מחוץ לארץ ה' אינה מאפשרת הלל שבח ושיר לקב"ה, רבא סובר שהשעבוד לאומות העולם מונע את היכולת להלל על הנס בצורה שלימה. והחסרון לפי דבריהם הוא או מצד אי שלמותו של הנס או מצד חוסר היכולת להשיג את מלא משמעותו.

לעומתם סובר רב נחמן שקריאת המגילה גופא זהו ההלל של פורים. והסיבה לקריאת מגילה במקום הלל אינה בהכרח מפני חסרונו של הנס, או בגלל אי יכולתנו להשיגו ולהלל, אלא דווקא צורתו המיוחדת של הנס כהצלה בדרך הטבע היא הגורמת את הצורך להלל בדרך של ראיה מחדש ולימוד נוסף של כל הסיבות והדרכים בהם השתמש רבונו של העולם להצלת עמו. בדרך זו תוכל לבוא גם ההשפעה הנכונה של ההכרה בהשגחתו על ישראל בעומקה של הגלות ובזמן שהכל נראה כטבע, כמאמרם ז"ל "אסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר" (חולין קל"ט:).

דברי הצומות וזעקתם

נראה עוד שעל פי יסודנו נוכל להבין את שורשה של תענית אסתר.

הנה נחלקו רבותינו הראשונים בעניינה של תענית אסתר, יש שסמכוה[6] על מה דאיתא במגילה ב.
 "שלשה עשר זמן קהלה לכל הוא"

 וכתבו שהכוונה היא שהכל מתאספין לתענית אסתר, וטעמה של התענית הוא מפני שביום ההוא נלחמו והיו צריכים לרחמים וכן מצינו תענית בזמן מלחמה אצל משה ושאול".

ויש שסמכו תענית זו על התענית של ג' הימים שהתענו בימי אסתר לביטול הגזרה וכן הוא במסכת סופרים פי"ז ה"ד,  והרמב"ם בפ"ה מהלכות תעניות ה"ה כתב:

"ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם".

ובין למר ובין למר יש להקשות מה טעמה של עשית התענית בימינו הלא כבר ניצלנו מאותה הצרה.
[ומה שמתענים שאר ד' תעניות הוא מפני שעדיין לא שבנו מעוונותינו ולא זכינו לבנין עירנו ומקדשנו וכלשון הרמב"ם פ"ה מתעניות ה"א:

"מתענים בהם... כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו... שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנא' והתודו את עוונתם ואת עוון אבותם"].

והנראה לומר שיסודה של תענית אסתר הוא הצורך להזכר שוב באותה הצרה שהיו בה ישראל כדי לחוש ולהרגיש את הגאולה במלוא גדולתה וכעין מה שאוכלים מרור[7] בלילי פסח.

דווקא בפורים בו אנו רואים את השגחת השי"ת בגלות והצלת ישראל מהגזרה הקשה ההיא בדרך מורכבת ונסתרת, יש צורך להכנס מחדש לכל מה שעבר על אבותינו שבאותם הימים ועל ידי זה להשיג את משמעות ההצלה וכמ"ש לעיל.