באותן שעות קשות, לב כל יהודי נחרד, על עקירתם של אחינו בני ישראל תושבי גוש קטיף שנעקרו מנחלתם ומביתם ומתקיים לנגד עינינו הפסוק ממגילת איכה "נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים". הלב נקרע ומסרב להאמין שיהודים מגרשים יהודים מארץ הקודש, נחלת אבותינו, ארץ חיינו.

אבל אנו מאמינים בני מאמינים "דכל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס:).     גם אם אנו לא מבינים את התהליך האלוקי ולנו זה נראה כחורבן הארץ ונפילה גדולה, "כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים" (ישעיה ס', ב), החושך הוא עצום, יש ערפל גדול, עם כל זה אנו בטוחים שמתוך החושך יזרח אור גדול "וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה" (שם). גם בשעה של הסתרת פנים גדולה זו אסור לומר נואש וצריך לקוות ולהאמין שמתוך החושך הזה יצא אור גדול, ומתוך החרבן תבוא הגאולה. בשעה זו אנו צריכים להביט לשיטתו של רבי עקיבא, שהגמ' בסוף מסכת מכות מספרת כאשר ראה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים כולם בוכים והוא שוחק, ר"ע ראה מתוך החורבן של "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (מיכה ג', יב) את הגאולה של "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם"... (זכריה ח', ד).

"לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ" (תהילים מ"ו, ט) - איזה מפעל ה' זה כאשר רואים שַׁמּוֹת הריסות, הרי זה חרבן גדול? אלא אמרו חז"ל (ברכות ז:): "אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵׁמוֹת", מתוך אותם הריסות הקב"ה בונה שֵׁמוֹת, בתים חדשים ודברים גדולים יותר.

גם אותם ימים קשים הם חלק מתהליך הגאולה, והגאולה מורכבת מעליות וירידות כנאמר בשיר השירים (ב', ט): "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי" הקב"ה כביכול דומה לצבי, לפעמים הצבי למעלה על ההר וכולם רואים אותו ומבינים את התהליך, אך לפעמים הצבי יורד ממורדות ההר ואנו לא רואים אותו ונראה לנו שהכל אבוד וחושך גדול, אבל הצבי נמצא מאחרי ההר ועוד מעט הוא יעלה שוב, כך הקב"ה מנהיג את עולמו לפעמים הגואל נגלה ולפעמים הוא נכסה. והמשיח נקרא "צמח" - "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ".  צמח- כאשר שותלים זרע באדמה בהתחלה הוא נרקב וכמעט עוד רגע ואיננו, אך רגע אחד לפני הרקבון הגמור מתחילה צמיחה מחודשת, זהו התהליך של משיח צדקנו, ישנה תקופה של חרבן ושבר עצום - אך דוקא מצב זה הוא התקוה לפתחה של גאולה חדשה.

"וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיה ל', ז) דוקא בשעת הצרה ומתוך הצרה תבוא הישועה. זו אמונתינו.

אנו נקרא בהפטרת השבת "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיה מ', א), ודרשו חז"ל "לקו בכפליים ומתנחמים בכפליים" (איכה רבה, פרשה א' נ"ז), ויש להבין מהי נחמה בכפליים? אלא ה' זו מידת הרחמים, ואלוקים - זו מידת הדין, הדין בכפליים. אך כאשר  האלוקים - מידת הדין נהפך לרחמים - זו נחמה בכפליים, כאשר אנו רואים איך מידת הדין - החרבן והמשבר הופך להיות גאולה זו הנחמה הכפולה, לא רק שהקב"ה יבנה את הבית אלא אנו נגלה איך מתוך החרבן תצמח הגאולה.

"כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז', ח) - אומרים חז"ל, לולא נפלתי לא קמתי אם לא הייתי יושב בחושך לא היה ה' אור לי, הנפילה היא סיבת התקומה והחושך הוא סיבת האור. ועל זה אמרו חז"ל "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת <יקפאון> וְקִפָּאוֹן" (זכריה י"ד, ו) - 'יקפאון' כתיב. ודרשו חז"ל (במדבר רבה פרשה י"ט, ו'): דברים המכוסים  בעוה"ז עתידים להתגלות בעוה"ב כהדין סמיא דצפי (כמו אותו עיור שמתחיל לראות) שנאמר "וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ" (ישעיה מ"ב, טז) אנו כמו עוורים המגששים באפילה, לא מבינים את המהלך האלוקי, אבל בטוחים אנו שמהלך זה הוא גם חלק מתהליך הגאולה.

"בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכ"ו, א) מדוע לא נאמר נהיה, בלשון עתיד, אלא היינו, בלשון עבר? אלא כאשר תבוא הגאולה אנו נגלה שלא הבנו את המציאות של החיים והיינו כחולמים, הימים האלה נראים כחלום בלהות, שבר גדול לראות איך מגרשים יהודים תמימים וצדיקים שבאו לבנות את הארץ במסירות נפש וקיימו בגופם "בכל נפשך" ממש ועתה זורקים אותם מביתם ונחלתם האהובה, אין לנו אלא להתפלל לבורא עולם שירפא את שברם ומתוך המשבר הזה יצאו לאור גדול ויתקיימו דברי הנביא והפטרה: "וְנִגְלָה כְּבוֹד ה' וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי ה' דִּבֵּר" (ישעיה מ', ה).

(מתוך מנחת אב)