א. פסק הרמב"ם בפ"א מהל' תפילה ה"א:

"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלוקיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפילה ואין מניין התפילות מן התורה ואין משנה התפילה הזאת מן התורה ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה".

וביאר מרן בכס"מ את מילות הזהב של הנשר הגדול "משנה התפילה" וז"ל:

"וי"ג ולא מטבע התפילה וכו' והכל אחד דמשנה הוא מלשון ושננתם או רבי שכתב ה"ר מנוח שהוא מלשון משנה תורה שתרגומו פתשגן לאורייתא".

משמעות דבריו שדעת הרמב"ם היא שמטבע התפילה ונוסח תפילה אינו מן התורה, אלא או מדברי קבלה או מתקנת חז"ל, וכן נראה דס"ל לריטב"א בתשובותיו סי' צז' גבי אי סומא כשר לשמש כש"ץ וז"ל "וגם עיקר תפילה חיוב יש בה מן התורה כדאמרינן ולעבדו בכל לבבכם זו תפילה, והנוסח שלה הוא מדרבנן ותקנת נביאים ואנשי כנסת הגדולה וכו' ". א"כ לפי"ד הרמב"ם והריטב"א נפקא לן דנוסח התפילה ומטבע לשונה אינו מן התורה.

מתוך כך יש מקום להבין את דברי הרמב"ם במה שכתב שם ה"ב וז"ל

"ולפיכך נשים ועבדים חייבים בתפילה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה, ואח"כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואח"כ נותן שבח והודיה לה' על כל הטוב שהשפיע לו כל אחד לפי כחו".

ושם בכס"מ כתב "אלא חיוב מצוה זו כך וכו' כלומר כיוון שאין מטבע תפילה זו מן התורה, א"כ מה נתחייבנו להתפלל או עד כמה ליצלי וליזיל לכך אמר שיהא אדם מתחנן ומתפלל וכו'. ולמד רבינו כן מדאמרינן בפרק אין עומדין (ברכות לב:) "דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ ישאל צרכיו שכן מצינו במשה וכו' דכתיב ה' אלוקים אתה החילות וכתיב בתריה אעברה נא ואראה, וכיון דממרע"ה למדנו כן אלמא מדאורייתא הכי הוא ישוב למ"ש שאין מטבע תפילה זו מן התורה" עכ"ל.

ולכאו' נראים הדברים קשים דמדברי הרמב"ם משמע בה"א שנוסח התפילה אינו מן התורה ולפי"ד הכס"מ בה"ב משמע שהנוסח כן מדאו' שהרי ממשה ילפינן.

ואת"ל דיש לחלק בין מטבע ולשון של תפילה לבין מבנה התפילה שקודם משבח ואח"כ מבקש צרכיו, יש להבין מ"ש האי מהאי דזה יהא מדאו' וזה לא.

ויש להקשות על זה עוד, דהנה הרמב"ם כת' בה"ב דאחר בקשת צרכיו צריך שוב לשבח ולהודות לה', ונראה דע"ז היסב בקריית ספר הוב"ד גם בלח"מ על אתר "ולא אתפרש לי היכא" שהרי מדברי הגמ' בברכות הנ"ל היינו דברי ר' שמלאי, אין אנו מוצאים שכך צריך לסיים, וממילא מהו מקורו של הרמב"ם, לקמן יתבאר דממקור אחר יכל הרמב"ם ללמוד את כל ההלכה.

אך המעיין בדברי הקרית ספר גופו יראה שגם הוא נתקשה לכאו' במה שהקשנו על מאי אמרינן דהוי מדאו' ועל מה לא.

וז"ל "עד שעמדו עזרא ובית דינו ותיקנו להם לישראל יח' ברכות על הסדר ג' ראשונות שבח לה' כדילפינן ממשה וג' אחרונות הודיה ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים לכל חפצי איש ואיש, לפיכך נראה דתפילה זו היא מן התורה, דאע"ג דאין נוסחתה מן התורה ממש, כיוון שהיא מסודרת בשבח לה' ובקשתו כפי הנלמד מדאו' הרי דינא מדאו' " עכ"ל.

לכאו' סוף דבריו אינם כ"כ מובנים, שהרי כל דבר הנלמד מן הפסוקים הוא מדאו' (מבלי להכנס למח' הרמב"ם והרמב"ן בהקדמה לספר המצות השורש השני ואכהמ"ל בזה), וודאי אמור הדבר על בין שאינו נדרש מן הפסוקים אלא כמעט מפורש, וא"כ מה ההו"א דלא יהא מדאו'. ונראה דקשיא ליה מה שהקשנו לעיל דלכאו' אם פסק הרמב"ם דמטבע התפילה אינה מן התורה היאך פסק בהלכה ב' דישנו חלק מהנוסח או ממבנה התפילה שכן מן התורה, וע"ז תירץ דאע"ג שהנוסח אינו מן התורה אלא תקנת חז"ל מכיוון שהמבנה נלמד מהפסוקים יכול להיות שהוא יהפוך את כל התפילה להיות מדאורייתא, אך עדיין לא ברירא לן מהו החילוק לגמרי, אך נראה דמ"מ קושיית הקרי"ס היא מה שהקשנו לעיל.

אמנם נראה ודאי שאין רצונו לומר דהיתה הו"א דיח' ברכות גריעא וע"ז תירץ דנלמד מהתורה חשיב מהתורה, דהרי בהמשך דבריו הוא מעלה אפשרות זו ומקשה. "ועוד דאע"ג דמדאורייתא נפטר משהתפלל קצת בשבח ואח"כ בשאלתו ואם מאריך בזה בשמונה עשרה לא גרע והוי מדאורייתא אע"ג דאינו חייב מדאורייתא לומר כל היח' ברכות וכו' ". א"כ השאלה דלכאו' הוי גריעא זהו מה שמקשה בשאלתו השניה, וע"כ בשאלתו הראשונה הקשה כדברנו, אך עדיין לא ברירא לן מ"ט מבנה התפילה הינו מדאו' ומטבע התפילה אינו כן.

ויש עוד לנסות ולהבין מ"ט קשר הרמב"ם דינא דנשים ועבדים להלכה ב' הרי טפי שייכא להלכה א', ואין לתרץ דפתח במאי דסיים דאכתי מ"ט לא סיים בזה, ויתבאר.

ועוד יש להבין לפי"ד הכס"מ, דהרי דרשה זו דר' שמלאי מצינו גם בע"ז ז: "תניא ר' אליעזר אומר שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל וכו' ר' יהושע אומר יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו וכו' במאי קמפלגי כדדריש ר' שמלאי וכו' וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפילה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפילה", ונראה דקיימא לן כחכמים כמו שפסק הרמב"ם פ"ו מהל' תפילה ה"ג עיי"ש, וא"כ לכאו' היה נראה דלא ס"ל כלל את דרשת ר' שמלאי וא"כ היאך כתב הכס"מ דהרמב"ם ס"ל הכא כר' שמלאי.

אמנם יעויין בספר הקובץ על דברי הרמב"ם שכת' וז"ל "עיין בלח"מ ועיין בפ"מ בפתיחה להל' תפילה שהביא בשם הילקוט מלכים א' סימן ח' "משה רבינו בפרשת וזאת הברכה פתח בשבחו של מקום ויהיה בישורון מלך וכו' ואח"כ ביקש צרכיו של ישראל יחי ראובן וכו' וסיים בשבחו של מקום אין כאן ישורון וכו' עיי"ש וא"ש דברי הרמב"ם" עכ"ל. וכעין זה מצינו בספרי פרשת וזאת הברכה סי' שמג' (או סי' ב').

ולפי"ז נראה דמיושבת שפיר הקושיא שהקשנו מהגמ' בע"ז דלכאו' לא קיימל"ן כר' שמלאי, וא"ש גם מה שהקשו הלח"מ והקריית ספר דלא אתפרש כל דברי הרמב"ם והנה בהני אתרי אתפרש.

אמנם בספר קרית מלך לגר"ח קנייבסקי שליט"א כת' על הלכה זו ברמב"ם לאחר שהביא את דברי הגמ' הנ"ל ואת דברי הספרי כת' וז"ל "אבל משם משמע לכאורה שהוא מדרבנן" עכ"ל.

ונראה דאפשר להסביר את דבריו בתרתי, חדא – דגם מבנה התפילה ולא רק המטבע אינם מן התורה (אם היה לומד מדברי הספרי), ולפי"ז מישובות הקושיות שהזכרנו לעיל ובאמת הכל אינו מן התורה לא ככס"מ ושאר נו"כ הרמב"ם.

אך נראה דאפשר להסבירו בתרתי – דמכיוון דמדברי הספרי משמע דהמבנה הוא אך מדרבנן ולא מדאורייתא א"א ללמוד ממנו, וכן משמע יותר מדבריו וצ"ב.

וכן יקשה על ההבנה הראשונה דמהו הגדר של הדבר, היינו אמתי כאשר ילפינן ממשה או ממש שכתוב בתורה חשיב מדרבנן ואמתי חשיב מדאו'.

ועוד, יש להבין בזאת מה שהביא בספר עיניים למשפט על דברי הגמ' בברכות הנ"ל. דפליגי קדמונאי על איזה נושא עולה האי דינא דר' שמלאי, וז"ל "ומשמע ברמב"ם שסבור שבח היינו ג' ראשונות וכפרש"י ע"ז ז: וכ"כ המאירי, אולם הסמ"ג והטור כתבו שזהו שתקנו לומר תהלה לדוד ופסוד"ז והוא מדברי הגאונים וכן הוא במחזור ויטרי, ואמנם כ"כ בפרדס לרש"י עיי"ש בלשונו". ובסו"ד כתי' "ואפשר דאין זו סתירה אלא שסבור שבח של ג' ראשונות הו"ל מה"ת לדעתו יסבור שבח דפסוד"ז הוא מתקנת חכמים אבל לא משמע כן" עכ"ל ויש להבין מחלוקתם.

ונראה דשמא אפשר להסביר את הדברים עד שיבואו לידי ביאור בעזה"י.
דשמא יש לומר דס"ל לרמב"ם דאמת היא דאין נוסח התפילה מהתורה, היינו דאין נוסחה ולשונה של התפילה משמש כהגדרת מצות תפילה, בין במילותיה ובין במבניה, כלומר דגדר חיוב וקיום מצות תפילה מדאורייתא אינו תלוי לא במטבע ולא בנוסח ולא במבנה של התפילה.

אך א"כ, יש לנו להבין מאי ילפינן ממשה רבנו ע"ה, הרי ס"ל לר"א דא"א למילף ממשה דדילמא כך דוקא הוא התפלל דרב גובריה אבל שאר ישראל מנ"ל דיהני, או דילמא דהוי כיוהרא להתפלל כמו משרע"ה, ועוד ראיתי שהקשו ע"ז באחרונים דאימא הכי בעי למינהג אך מנ"ל דיעכב. ונראה דכ"ז קשיא רק אם נאמר דהילפותא ממשה רבנו ע"ה היא גבי גדר קיום המצוה, אך אם נאמר דגדר המצוה באמת לא תליא בהכי, ולא ילפינן גדר זה ממשה, אלא בגדר המצוה היא עבודה שבלב גרידא.

אמנם את פרטי המצוה שפיר אפשר ללמוד ממשה, דמבנה התפילה כך יהא דבתחילה משבח וא"כ שואל צרכיו ובסופו שב ומודה ומשבח, וכעי"ז תיקנו חז"ל את תפילת העמידה, ולפי"ז מיושבים דברי הרמב"ם שפיר.

וממילא לפי"ז גדר התפילה הינו דבר נפרד אשר מטבע לשונו אינו מן התורה אך פירטי המצוה יכולים הם להילמד מהתורה ולהיות מדאו'.

וא"כ אפשר הדבר דנלמד מדברי ר' שמלאי או מדברי הספרי הנ"ל ושפיר גם מובנת הערתו של הגרח"ק. וכן מאי במקשינן מדברי הגמ' בע"ז ז: לק"מ שהרי גם לדברי חכמים שמבקש צרכיו בשומע תפילה אכתי אפשר דילפינן ממשה כפירש הראב"ד שם כדברי ר' שמלאי קאי אבקשת הציבור ודברי חכמים קאי אבקשת היחיד. ולפי"ז נראה גם להסביר את מח' הקדמונים דשמא לא פליגי כלל, אך עדיין לכאו' קשיא מ"ט סידר הרמב"ם הלכותיו כמ"ש לעיל, אך אמנם כתנא דמסייע לדברינו בגירסת סדר ההלכות בדברי הרמב"ם בהוצאת רמב"ם לעם (מוסד הרב קוק) דהתם החלה הלכה ב' "ואין מנין התפילות מן התורה וכו' " וא"ש הכל.