תחנונים רבים מפיל משה רבנו ע"ה לפני הקב"ה על מנת שתינתן לו האפשרות להכנס לארץ ישראל, אך הדבר לא ניתן לו מסיבות שונות.

בקשתו של משה גלומה במספר מילים "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג', כה').

ודורשים חז"ל:

"דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאילו עשיתם וכו' " (סוטה יד.).

ובמהרש"א (על אתר חידושי אגדות) הקשה וכן הקשה בספר באר-שבע (הוב"ד במהר"ץ חיות על אתר) היאך נעלה על הדעת שמשה העניו רצה להכנס לארץ ישראל על מנת לקבל שכר מצוותיה, הרי אנו מצווים לקיים את מצוות ה' כעבדים שלא על מנת לקבל פרס (עי' ברוח החיים אבות פ"א מ"ג בהסבר משנה זו באריכות נפלאה, ובהסבר דבריו מה ששמעתי מפי מו"ר מרן ראש הישיבה זצ"ל), ותירצו שני תירוצים:

א. המהרש"א כתב לתרץ דמאי דתנן בפ"א דאבות דהיו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס, הוי דווקא במצוות שכבר נצטוו ונתחייבו בהם, אבל במצוות שטרם נצטוו יכולים לדרוש שכר, ומצוות התלויות בארץ שרק כאשר יכנס לארץ ישראל יתחייב בהם והקב"ה לא רצה כביכול בכך, עליהם יכול הוא לקבל שכר.

ותירוצו קשה דמ"ט תהא נפ"מ בין אם כבר נתחייב בהם או לא, אם למעשה חייב בהם בזמן כלשהו היאך יבקש שכר עליהם, הרי יקבל שכר על עבודת ה' ויסוד המשנה הוא שלא יעבוד את ה' על מנת לקבל שכר. (עוד היה אולי מקום להעיר שמצד האמת כבר נתחייב בהם בקבלת כל התורה כולה, אלא שאכתי אינו יכול ואף אינו צריך לקיימם מפני שלית ליה ארץ ישראל).

ב. בחידושי המהר"ץ חיות כתב לתרץ וז"ל "אולם כבר בארו המפרשים מה שאמרו שכר מצווה מצווה דכל ענין העבדות נערך בכל עת להשגה וכל מה שהוא חכם ומבין יותר מגדולת יוצר כל, כך תרב השמחה עת כי זכה למלאת רצונו יתברך, והמצווה בעצמה היא השכר, ומשה נתאוה לארץ ישראל כדי לקיים מצוות התלויות בה ופעולות אלו המצוות יהיו שכרם, אשר זכה למלא רצונו יתברך ומזה הצד אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש רק לקבל שכר היינו שכר עשיית המצווה, דהמצוות בעצמם שכרם אתם מעלה אני עליך כאילו כבר עשיתם והרצון בעצמו מספיק".

אמנם גם דבריו קשים במקצת, חדא שהרי אכתי מקבל הוא פרס על קיום המצוות (אע"פ ששכר זה הוא עצם האפשרות לקיום מצווה). ועוד האם זהו רצונו של משה – שהקב"ה יאמר לו שרצונו מספיק, הרי לארץ ישראל רוצה הוא להכנס ע"מ לקיים מצוותיה, ולעבוד את אדמתה וע"י כך להתקרב לקב"ה שלא כדרכו עד עתה ומאי מהני רצונו.

וממילא זקוקים אנו לחזור לנסות וליישב אולי בדרך שונה קושיא זו ויתבאר.

ועוד הקשה בספר תורה תמימה על פסוק זה וז"ל "דע דלפי דרשה זו צ"ע בנוסח הברכה מעין שלש ובנה ירושלים והכניסנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה, והלא כמבואר אין מן המידה לבקש הכניסה לארץ ישראל לתכלית זו, ואף כי בודאי אין ראיה ממשה רבנו על כלל ישראל, אך בכל זאת איך תקנו לכתחילה נוסח כזה שאינו מן המדה וצ"ע רב" עכ"ל.

והנה כתב הטור או"ח סי' כח' בשם ר' יונה וז"ל: "ויש אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה ואין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה ולא לקיים מצוות התלויות בה וכו' ". ותמיהני על בעל התורה תמימה שלא הזכיר דברי הטור הללו שהרי לכאורה אלו הם דבריו.

אולם בב"ח על אתר כתב טעם על זה וז"ל "תימה הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ וכו', על כן ניחא על שאנו מכניסים בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה, ונשבע מטובה" עכ"ל. דברי הב"ח מוסבים על מה שכתב הטור בשם ר' יונה שהם עצמם נראה מיוסדים על דברי הגמ' הנ"ל. וא"כ היאך יפרנס הב"ח את דברי הגמ' ששללה את האפשרות שמשה רבנו רוצה היה אך לאכול מפריה ולשבוע מטובה, שהרי לפי דברי הב"ח אין בכך שום גריעותא, ויש להבין.

אך נראה ששורש ויסוד להבנת עומק דברי חז"ל אלו טמונים בעניין שונה לגמרי כמבואר.
שהרי אמנם תפילות רבות ותחנונים הפיל משה לפני ה', ומתוך זה מבינים חז"ל את גודל תאוותו של משה להכנס לארץ ישראל, אך עדיין מוטל עלינו להבין מדוע נראים הדברים שכביכול פשוטם של מילות דברי משה נעלמו בתוך דברי חז"ל.

"שנאמר 'אעברה נא ואראה' משה מדגיש שרצונו נחלק לשניים, גם לעבור אל הארץ אך גם לראותה, אך מעבר לכך תו לו מידי. ומתוך כך יש להבין מהיכי תיתי שישנם כן את האפשרויות שרצה משה לאכול מפריה ולשבוע מטובה או לחילופין לזכות בשכר המצוות התלויות בארץ.

וא"כ קשיא לן כמה וכמה דברים:

א. היאך נתאוה משה לקבל שכר, הרי המידה היא לעבוד את ה' כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל שכר.

ב. ממ"נ היאך אנו מזכירים בברכה מעין שלש ונאכל מפריה ונשבע מטובה – שהרי בפשוט הגמ' דברים אלו שליליים הם או מאידך היאך יפרנס הב"ח את דברי הגמ'.

ג. מדוע לא נתייחסו חז"ל בדרשתם אלא כל תיבות המקרא בפשוטם.

ונראה דשמא יש מקום להסביר שכל דברי חז"ל מוצאים מקומם בתוככי מילות הפסוק. אעברה – אראה ר"ל – שהרי ע"מ להכנס לארץ ישראל פשוט וברור שזקוק משה לעבור מהיכן שהוא נמצא או גבול מסויים, ע"ז מבקש מהקב"ה שיתן לו את האפשרות לכך. אך מ"ט נזדקק משה גם לראות את הארץ (בודאי לפי דברי המדרש שמשה אמר לקב"ה שיסמא את עיניו כדי שלא יהא כשר למלוכה), שכביכול זו בקשתו מאת ה' ועליה מפיל תחנוניו, לא סגי ליה בכך שיעבור אל הארץ, ושמא ע"י ביאור שתי התיבות הללו ובפרט המילה אראה נצליח לעמוד ולהבין את מובן בקשתו של משה.

וכבר עמד הכלי יקר על הצורך בשני הביטויים הללו, והוסיף להבין מדוע רק בתיבה אעברה מדגיש משה את תוספת הבקשה "נא" ולא לגבי האריה גופא, ומ"ש.

ותורף דבריו – משה ביקש שתי בקשות, האחת – כביכול גשמית יותר – על ישראל, והשניה – רוחנית יותר – על עצמו.

אברהם אבינו קנה את ארץ ישראל בראשונה "שא עיניך וראה וגו' " (בראשית יג', יד'), ורק לאחר מכן "קום והתהלך בארץ" (שם יז').

ההתהלכות קנתה בקניין חזקה – מכי דייש אמצרי – לא סגי בראיה גרידא אלא זקוקים למעשה – הקניין הגשמי שבארץ ישראל נעשה ע"י הליכה בה. אך מאידך עומדת הראיה המהווה את הנדבך הראשוני והוא החלק הרוחני שיונק לשדו ממקום המקדש – ההר הטוב הזה. (בהר ה' יראה- בראשית כב', יד').
את החלק הגשמי של המעבר – אעברה נא – אכילה מפירות הארץ ביקש משה עבור ישראל, ומשום כך הוסיף את המילה "נא" שהרי את מה שרוצה האדם יותר, אותו הוא מבקש יותר, ולישראל נצרך היה החלק הגשמי – להחזיק את הארץ עד אין סוף ע"י אכילת פירותיה, אך על עצמו ביקש משה את החלק הרוחני הנקנה בראיה גרידא.

השלימות הגשמית מתקיימת במעשה ההליכה – "אעברה נא", המעבר ממקום אחד למשנהו מספיקה לה ההליכה, אך על מנת ליצור את שאיפת השלימות הרוחנית זקוק האדם לראיה. הראיה משמשת את האדם ע"מ לחוש באופן הנעלה ביותר את התקדמותו הרוחנית, היא זו הגורמת לאדם להביט קדימה להתעלות ולהשתלם במדרגותיו הרוחניות היא היא ההליכה הרוחנית, והיא זו המעבירה את האדם אל המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.

כוחה של הראיה הלזו יונק שורש כוחותיו מן ההתבוננות.

האדם יכול להביט בבריאה ולחזק אמונתו בה' יתברך כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהלכות יסודי התורה ה"ב), אך יכול הוא לומר מה נאה אילן זה, ולהתחייב בנפשו כמאמרם ז"ל (אבות פ"ג מ"ז). אך תלוי הדבר האם התבוננותו כוונתה להתקדמות ולהשתלמות במעלות הרוחניות, או ח"ו להתעכב ולפסוק ממצעדו אלא עבר הקדושה והטהרה.

המתבונן על מעשיו בכל רגע ורגע ערב בוקר וצהריים ומחשב לעצמו לאן מוליך אותו כל מעשה – האם לעבר מטרתו הנעלה, או ח"ו להיפך הוא זה הזוכה להגיע לדרגה רוחנית גבוהה ביותר.

משה רבנו ע"ה ביקש עבור ישראל את ההתקדמות הגשמית – כיבוש הארץ וישיבה בה – מתוך אכילת פירות ושביעה מטוב הארץ (אף זאת מתוך השתדלות רוחנית מלאה של הרגשת שפע קדושת הארץ), אך לצורך עצמו בקשתו היתה אך ורק תועלת רוחניות מקדושת הארץ וזאת בין אם ע"י כך שהוא צריך לאכול מפריה ולזכות על ידי כך בשפע רוחני – שהרי רק מביט ורואה משה את השפע הגשמי שכל כולו מכיל רוחניות או באופן ישיר לגעת באותה רוחניות – קיום המצוות התלויות בארץ – ונראה שע"ז אומר לו הקב"ה שיקבל שכרם של המצוות, ושמא זהו ביאור העניין ולפי דברנו נראה דמיושבים הדברים אחד אל אחד.

בראשונה עמדנו על השאלה היאך ביקש משה לקבל שכר – ונראה שזהו עצם תירוצי רבותינו האחרונים – רצונו היה אך ורק בקשה רוחנית ולא שכר גשמי כלשהו, ודאי שלא שכר בעולם הזה, ואפי' לא שכר רוחני בעוה"ב. אלא קירבה רוחנית גדולה אל הקב"ה ע"י קיום המצוות התלויות בארץ ובמדרגה הגבוהה ביותר.

ובשנית הקשינו מחד היאך מזכירים אכילת פריה ותנובתה של הארץ כדבר חיובי והרי הגמ' רואה בכך כביכול בגישה שלילית. ונראה לפי דברינו שתלוי הדבר היאך מתבוננים על עומקם של דברים, אם יתבונן כל אחד (כדברי הב"ח הנ"ל) על האוכל הבא מן הארץ כירידת השפע האלוקי – אזי אין בכך שום פסול וחסרון באמירה זו (כמובן אין ר"ל שמי שמסתכל בצורה שאינה כזו אזי יש בו חסרון או פסול, אלא זהו רק פשוטם של דברים). ומשום כך ישנם מן הראשונים שאינם אומרים תיבות אלו, ומובנים היטב דברי הב"ח.

ובשלישית הקשינו מדוע כביכול חז"ל לא בארו פשוטם של מקראות – אך נראה דדוקא חז"ל בעומק תפיסתם דקדקו במילות בקשותיו של משה המחלוקת לשניים כמבואר, ולפי דבריהם אלו הכל בא על מקומו בשלום. וכמובן יש עוד להאריך ולהוסיף נדבכים חשובים ואכהמ"ל.