"ואתחנן אל ה' וגו' ה' אלוקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשך וכגבורתך אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן וגו' ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

איתא בברכות לב'.- "דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל (יבקש צרכיו) מנלן ממשה וכו' (ומביאים חז"ל את הפסוקים הנ"ל שקודם שיבח משה את הקב"ה ולאחר מכן ביקש להכנס לארץ).

ועולה מאליה השאלה לשם מה הדבר ואת"ל שמנהגו של עולם שקודם מספר אדם במעלות המבוקש ולאחר מכן ודאי כבר מצא חן וחסד לפניו ימלא מבוקשו, אך שבעתיים יקשה האם זוהי דרכו של קוב"ה ליתן עדיפות למי שכביכול מתחנף אליו, ואף יותר מכך האם הקב"ה זקוק לשבח זה ע"מ ליתן צרכי המבקש והאם האדם הוא היכול לשבח את מעלתו הגבוהה של הקב"ה.

והנה פסק הרמב"ם בפרק א' מהל' תפילה ה"א שאין מטבע לתפילה וא"כ היאך נדע איך להתפלל, עונה על כך הר"מ בהלכה ב' לפי דברי חז"ל הללו "חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה וכו' ". וכתב בכס"מ דמכיוון דממשה למדנו הוי מן התורה עי"ש (וביאור הדבר שגם שאין נוסח התפילה מן התורה עדיין מלמדת אותנו התורה היאך להתנהג) וגם בזאת יש להבין הנהגה זו מדאורייתא היא.

התשובה והיסוד לכך הוא שאכן כן אין הקב"ה זקוק לשבחינו, ובאמת אין בכוחנו אנו לפאר ולרומם ולשבח את שמו יתברך שהרי אילו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקים להודות ולשבח וכו', כדי להגיע אל השבח המוחלט, אבל אנו עצמנו זקוקים לדרך הנהגה כזו לצורכנו אנו. וכת' הרמח"ל "כי בזמן שמקבלים מכירים את השורש, השורש מאיר עליו בתוקף גדול ואז מתגאה המקור על הענף ונתחזק ונקשר בו ומשפיע אליו בכח גדול, טענתו של משה רבנו היתה חזקה ודאי הלא הבריאה יחוסה טוב עמך גדלך וגבורותיך הם רואים ומכירים וא"כ איפוא אעברה נא ואראה וכו' ".

האדם המבקש הוא לעצמו זקוק לפתוח בשבחו של מקום על מנת שיכיר בגדלותו העצומה של הבורא יתברך על מנת שיוכל לאחר מכן לבקש צרכיו ברגע שידע האדם את גדלות הנותן ואת תלותו בו יתקשר אליו ביתר שאת וביתר עוז וממילא ההשפעה של הנותן תהיה בכח גדול, כמו שכת' רש"י עה"פ "לא המטיר ה"א על הארץ – ומה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים וכשבא האדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו".

משה טען הנני מכיר את גדלותו של הבורא בכל הבריאה בשמים ובארץ, את מעשיו וגבורותיו וא"כ ההכרה בתלות הקב"ה ברורה היא ועכשיו מבקש את צרכיו להכנס לארץ ישראל.

הרי כל תפקודו של עם ישראל הוא לספר תהילתו של הקב"ה "עם זו יצרתי לי תהילתו יספרו" ואין רצונו של משה להכנס לא"י ע"מ לאכול מפריה ולשבוע מטובה אלא לקיים מצות- לספר תהילתו של קוב"ה.

על כך מתאר משה את מענהו של הקב"ה "ויתעבר בי למענכם" וממשיך הרמח"ל "אלא כל תשובתו של הבו"ע היתה כי יש לו שובר על טענותיו 'על אשר מעלתם בי' – איך בא לכם חטא בתכלית הגדלות בתכלית הגבורה לא ישכון חטא, הנה מעלתם בי נפרד האלוף נבטל הקיום ואיך אתן לך", המכיר באופן המוחלט בגדלות הרואה בהסתכלות גמורה בגבורה אין חטא בא לידו ואתם מעלתם, כמו שהסביר רש"י "למענכם – אתם גרמתם לי וכן הוא אומר "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם" (תהילים קו', לב'). המועל בהקדש אינו מכיר בבעלות המוחלטת של ההקדש על החפץ, אלא טען גם הוא לבעלותו, ועל כן חטא יחשב "על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל" (דברים לב'). בחטא מי מריבת קדש משה מעל ומשה לא קידש קום ועשה אך גם שב ואל תעשה שניהם יחד הם המבטאים את חוסר ההכרה בתלות מוחלטת בנותן ועל זה נענש.

היפוכם של דברים בא על ידי ההודאה הפעולה הראשונה שצריך האדם לפעול בפוקחו את עיניו בהתעוררו משנתו הוא הצורך לומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ראש וראשון הוא לכל המעשים הנמשכים בכל היום כולו היא אמירת ההודאה וההודיה וכתב הראי"ה קוק זצ"ל:

"ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עימה את השמחה העליונה בחדוות הקודש שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בביטוי ההודאה, הכרת התודה לאלוקי העולם אדון כל המעשים המחיה חיים בטובו היא אוצר הטוב הכולל בקירבו את כל התוכן של מילוי החובה וכל התוכן של העידון הרוחני ממלא תנובת האהבה בחוברת והנשמה מתנהרת בה ומתמלאה אורה ושמחה, ההוראה הלשונית של חובת ההודאה בביטוי מודה ביחוד משותפת היא להודאת מגזירת תודה הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזירת הִתוַדות והודאה על האמת. והדברים מתאימים זה לזה צהלת הרבים הראשונה הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלאו טובו היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית שהיא מוטבעת בטבע הבשר מתעלה הרוח להשקפה אלוקית צחה לראות את נשמת אור חי העולמים כיפעת מפעלה והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית ומעיר על כל אור החיים, והיש שהוא נובע כולו ממעין הטוב ומקורו ממקור חסד עליון המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם" (עולת ראיה).

והדברים מאירים מאליהם את היסוד המוסד הנ"ל שכאשר מודה האדם ומתודה מכיר הוא את מקור שורש החיים הנצחיים ואין בא הוא לידי חטא.

אך שומה על כתפינו עדיין מדוע לא נכנס לארץ ישראל בשל כך, הרי עונשו יכל להיות באופן שונה.

ובמדרש אמרו חז"ל על הפסוקים דידן "א"ר לוי אמר לפניו רשב"ע עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ, אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מניין – גבירתו אומרת (בראשית לט') 'ראו הביא לנו איש עיברי' וגו' ולא כפר אלא (שם מ') 'גנב גנבתי מארץ העברים', נקבר בארצו, מניין שנא' (יהושע כב') 'ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם', את שלא הודית בארצך אין את הנקבר בארצך, כיצד בנות יתרו אומרות (שמות ב') 'איש מצרי הצילנו מיד הרועים' והוא שומע ושותק לפיכך לא נקבר בארצו", וברור מיללו דברי המדרש דשוב נוקט משה גם בשתיקה ובחוסר מעש אך גם בכביכול עשיה – שתיקה וכאשר אין האדם מודה בארצו בשתי ההוראות של מילה זו הן מצד ההודאה והן מצד הוידוי שיסודם כאמור חד הוא – ההכרה המוחלטת באמת נחסרת לו לאדם אזי לא רק שאינו יכול לחיות בארצו אלא אפילו לא להקבר בה.

ואלו הם דברי המהרש"א על דברי הגמ' שפתחנו בה: "וע"כ אעברה נא ואראה וגו' שאוכל להוסיף עוד בשבחיך בניסים שתעשה שם וכו' והשיב רב לך מלהוסיף בשבחי כמש"כ לך דומיה תהילה". עכ"ל משה דרכו לידום כמו שבסלע שתק והכה במקום לדבר, כמו שבארץ ישראל שתק ולא דיבר ולא הודה בארצו, גם כאן אומר הקב"ה כביכול אין דרכך משה לשבח ולהלל שבחים ע"י הדיבור, אין דרכיך להכנס לארץ שזוקקת דיבור, (אין כאן המקום להאריך והרחבנו בזאת במקום אחר בקשר בין כח הדיבור המקשר בין הרוחניות לגשמיות לבין ארץ ישראל שדרך עבודת ה' בה, היא הקישור בין הגשמיות לבין הרוחניות), ומשום כך מות בהר והאסף אל עמך.

בימים אשר מבית ומחוץ מנסים לערער את כוחינו בירושת התורה ומכוחה את ירושת הארץ, זקוקים אנו לאחוז בפלך הדיבור בהודאה בהודיה בשיר ושבח, בהכרה בבעלות המוחלטת של הקב"ה על כל צעד ושעל, על התלות המוחלטת של כל פרט ופרט ושל הכלל כולו ביחידו של עולם.