בפרשה הראשונה של שמע נצטווינו על מצוות תלמוד תורה הכוללת את כל סדר יומו של האדם "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".

בספר מעלות התורה לר' אברהם אחי הגר"א כתב פירוש בשם אחיו הגר"א וז"ל: "שמעתי מאחי הגאון ז"ל שמורה על ד' חלקי היום שהיום נחלק על ד' חלקים מתחילת הלילה עד חצות, ומחצי הלילה עד אור הבוקר ומתחילת היום עד חצי היום ומחצי היום עד תחילת הלילה. ומה שאמר בשבתך בביתך מורה על זמן מחצי הלילה עד אור הבוקר, שהאדם צריך לעמוד ממשכבו ולישב על מטתו ולעסוק בתורה. ומה שכתוב בלכתך בדרך מורה על זמן שמחצי היום עד הלילה, שהאדם הולך אחרי עיסוקיו. ומ"ש בשכבך מורה על זמן שמתחילת הלילה עד חצות. ובקומך מורה על זמן שמתחילת היום עד חצי הלילה" (נראה שלפי הגאון נקרא הבוקר בקומך לא בקימתו משנתו בלבד אלא בקומו ממטתו שעליה ישב ולמד תורה או שמדבר ברוב בני אדם שדרכם לקום בבוקר).

הדברים מתאימים ליסוד הגדול בהנהגת חיי האדם שמצאנו בשם הגאון גם בספר מעשה רב, שהחצי הראשון של היום צריך להיות מוקדש לתורה והעיסוק בענייניו או במלאכתו ראוי שידחה לחצי השני של היום. וזה לשון המעשה רב בהלכות תפילה פיסקא סא': "כל ענייני פרנסה ומצוות ושינה אחר חצות היום שתי שעות שלא לבטל מלימודו כי אם לעשות מצווה שתבטל אם לא יעשה הוא".

[בהדרכה זו יש שני מרכיבים חשובים: א' – המרכזיות שהאדם נותן לתורה ביחס לשאר ענייניו המתגלה בקדימה. ב' – צלילות הדעת של שעות הבוקר מתאימה ללימוד התורה].

עוד נוכל להבין את סדר הדברים בפסוק ההולכים מן הכבד אל הקל, הקושי הגדול ביותר הוא להשכים כבר בחצות לילה על מנת לעסוק בתורה ואכן רק מעטים זוכים לקיים הדרכה זו. לאחר מכן בא הקושי של עיסוק בתורה בזמן שאדם טרוד בעסקיו (היינו – בזמנים פנויים קצרים שיש בזמן שעסוק בענייניו). ולאחר מכן, בזמן שאדם בביתו והוא עייף, אך אין לו טרדות העסק והפרנסה, והקל ביותר בשעות הבוקר שהן מיוחדות מצד עצמן לתלמוד תורה.

אמנם בספר מעלות התורה שם כתב לבאר שפתח "בשבתך בביתך" מסיבה אחרת וז"ל: "ולפי שעיקר לימוד התורה בלילה כדאיתא בגמרא 'לא אברי ליליא אלא לגירסא' ולכך מתחיל תחילה בשבתך בביתך".

עוד מבואר שם בשם הגאון שאלו הזמנים הם כנגד האבות ודוד. אברהם כנגד הבוקר, יצחק כנגד הצהרים, יעקב כנגד הערב ודוד כנגד חצות הלילה. וכל אחד תיקן תפילה המתאימה לזמנו, ונראה לענ"ד שאפשר לומר שזהו ענין השמות שקראו האבות לבית המקדש, (דהיינו – לדרך עבודת ה') אברהם קראו הר, שזה רומז לבחינת התורה שניתנה בהר סיני וזמנו הוא הבוקר המיועד לעיסוק בתורה. יצחק קראו שדה שהוא רמז לפרנסת האדם ויעקב קראו בית, שזה הזמן שהאדם נכנס לביתו וצריך להאיר בו את אור התורה שלמד בבוקר ואת הפרנסה שהשיג בצהריים.

עוד נראה לחבר לענין זה את המשך הפרשה "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" וגם כאן נצטווינו בארבעה דברים מעשיים: תפילין של יד, תפילין של ראש, מזוזות ביתך, מזוזות שעריך, ונראה שגם הם רומזים לד' בחינות אלו וקשרתם לאות על ידך רומז לחצות הלילה, שהוא תוקף התגברות הדין שהוא בשמאל, וכן איתא בגמ' ברכות שבחצות לילה היתה באה רוח צפונית ומנשבת בכינורו של דוד, והקשירה כבר ביארו בספרים שרומז לקשירת הדין והמלחמה בו, וכן מצאנו בדוד שלחם מלחמות ה', ועוד שתש"י הם כנגד הלב שהוא שורש התאווה כמ"ש- "ולא תתורו אחרי לבבכם" ודוד המלך כפה תאוותו ושב בתשובה עד שאמר על עצמו "לבי חלל בקרבי". "ולטוטפות בין עיניך"- רמז לזמן הבוקר, שהוא הופעת האור שבאמצעותו אפשר לראות וזה תש"ר בין העיניים, ובהם "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" והיא שמירת התורה שהיא שמותיו של הקב"ה והיינו שזמן לימודה הוא בחצי היום הראשון וכמו שנתבאר. "מזוזות ביתך"- רומז לחצי הלילה הראשון שאז האדם נמצא בביתו, "ובשעריך"- רומז לשער העיר ששם המסחר ועסקי הפרנסה נמצינו למדים שהתורה וזכרון שם ה' מלוה את האדם לאורך כל סדר יומו ובכל זמן ומצב צריך שלא יסיח דעתו מהחיוב התמידי לעסוק בתורה ולזכור את בוראו ומצוותיו.