במדרש רבה לפר' קדושים (ויק"ר כה, ג) נאמר:

ר"י ב"ר סימון פתח: "אחרי ה' אלקיכם תלכו" (דברים יג, ה). וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה? אותו שכתוב בו, "בים דרכך ושבילך במים רבים" (תהלים עז, כ), ואתה אומר אחרי ה' תלכו?! "ובו תדבקון". וכי אפשר לב"ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה? אותו שכתוב בו "כי ה' אלהיך אש אוכלה" (דברים ד, כד) ... ואתה אומר ובו תדבקון?! אלא, מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה, הה"ד "ויטע ה' אלהים גן בעדן" (בראשית ב, ח), אף אתם כשנכנסין לארץ – לא תתעסקו אלא במטע תחלה. הה"ד "כי תבואו אל הארץ" (ויקרא יט, כג).

ישנם בדברי המדרש שתי שאלות, ותשובה אחת לשתיהן.

א.כיצד ניתן לילך אחרי ה' – פירוש, איך אפשר להשיגו, להתקרב אליו ולדבוק בו?ב.כיצד ניתן לדבוק בה' – הרי זו אותה שאלה כמו הראשונה!

ותשובת המדרש: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם" – מהי התשובה? איך ע"י הנטיעה דבקים בהקב"ה?

דברי חז"ל עניים במקום א' ועשירים במקום אחר. הגמ' במסכת סוטה (יד.) שואלת את אותה השאלה:

ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "אחרי ה' אלהיכם תלכו"? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא"?! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים ... אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים ... אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים ... אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים ... אף אתה קבור מתים.

דבקות בהקב"ה פירושה – דבקות במידות, בהנהגה בדרך ארץ. כיצד בנטיעה דבקים במידותיו של הקב"ה?

מבוא במדרש תנחומא לפר' קדושים [ח]:

"כי תבואו אל הארץ ונטעתם". אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר, "ונטעתם כל עץ מאכל". כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם, אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתיגע לאחרים, למחר אני מת ... זכה, יהיה לו. לא זכה, לאחרים ... לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות. אלא כשם שמצא, עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, למדו ממני, כביכול אני צריך?! שנאמר, "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם" (בראשית ב, ח).

זוהי הדביקות בהקב"ה – נטיעה לשם אחרים. אל תדאג לעצמך, דאג לדורות הבאים. אעפ"י שאתה לא תהנה מן הנטיעות– אחרים יהנו מזה. זוהי מידתו של הקב"ה, "עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג) – זוהי מידת החסד בעולם, שעליה העולם קיים, וזוהי הדביקות בהקב"ה, דביקות במידותיו. הנטיעה היא יסוד קיום העולם ע"י מידת החסד. זו היתה מידתו של אברהם אבינו, מידת החסד, שעליו נאמר: "ויטע אשל בבאר שבע" (בראשית כא, לג) - נטיעת האשל אומרים חז"ל זהו הפונדק של אברהם, שהיה א' נכנס שותה ואוכל ומברך את ה'. הנטיעה היא יסוד מידת החסד בעולם.

ב"מדרש ירחים" של הרב קוק זצ"ל על החודשים, כותב הרב את האימרה על חודש שבט: "חשק נטיעת האילנות, נובע מחפץ הטבת הדורות, המובלט ביותר בנטיעת עץ החרוב".

יש שלשה סוגים של רצון:

1. חשק – תאוה סתמית לנטוע. יש מדרגה למעלה מזה:


2. רצון – רצון לנטוע ולהנות מהנטיעה. אך יש מדרגה גבוהה יותר:


3. חפץ – רצון להטיב עם הזולת.

הנטיעה האידאלית, אומר הרב, הוא החפץ להטיב עם הדורות הבאים, הבאה לידי ביטוי ע"י נטיעת עץ החרוב. בעץ החרוב יש פירות רק לאחר 70 שנה. החרוב הוא הביטוי לרצון להטיב עם הזולת ולא להנאה עצמית, כפי שחז"ל אומרים על ר' חנינא בן דוסא: "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מע"ש לע"ש" (חולין פו.).

אך ניתן לראות בדברי המדרש פן נוסף, לא רק במה שנוגע לדביקות של האדם הפרטי ע"י דביקות במידותיו של הקב"ה, אלא שההתקשרות של עם ישראל להקב"ה באה ע"י האחזות בארץ ישראל. חיבור נעשה ע"י דבר המשותף למתחברים.

ארץ ישראל היא נקודת החיבור בין הקב"ה ובין עם ישראל. נטיעה ע"י הקב"ה פירושה התחברות לארץ: "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט). אמר הקב"ה, יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי (תנחומא ראה, ח). קדושת ארץ ישראל נובעת מהופעת הקב"ה דוקא במקום הזה: "עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב).

מימלא ההתקשרות שלנו בארץ א"י היא ע"י הנטיעה, שהיא ביטוי לאחיזתנו בארץ הקודש. היא מהוה נקודת החיבור וההתקשרות של עם ישראל עם הקב"ה – זוהי ההליכה אחרי ה' והדבקות בו, הנובעת מ"כי תבואו אל הארץ ונטעתם" – אל תתעסקו אלא במטע תחילה.

(פורסם ב'מנחת אב')