שאלה

השו"ע (או"ח מ"ז, ד') פסק: "המהרהר בדברי תורה אינו צריך לברך". השאלה נשאלת, אם אינו צריך לברך על הרהור בדברי תורה, האם מקיים מצות לימוד תורה בהרהור? לכאורה, הא בהא תליא. שהרי אם מקיים מצות לימוד תורה, מדוע שלא יברך על כך? כמובן, שיש לשאלה זו נפק"מ גדולה, כיון שהרבה פעמים אנשים לומדים תורה בלי הוצאת הדברים בפיו, אלא מעיינים בספר, לכאורה אין זה שונה מהרהור בדברי תורה.

ברכה על הרהור בדברי תורה

ראשית, אציין שהמקור לדברי השו"ע מצויים בדברי ראשון אחד, בדברי ספר האגור. בדברי שאר הראשונים לא נמצאת הלכה זו. נוסף על כך, מספר אחרונים חלקו על דברי השו"ע. הגר"א (מז, ד), הקשה שתי קושיות על השו"ע: א- השו"ע (שם, ג) פסק, שהכותב בדברי תורה, אע"פ שאינו קורא צריך לברך. אינו מובן מה החילוק בין הרהור בדברי תורה, ובין כתיבת דברי תורה? ב- ברכת התורה היא ברכה על המצוה של לימוד תורה, גם כשמהרהר בדברי תורה מקיים מצוה כפי שכתוב "והגית בו יומם ולילה", הגיון הוא בלב, כמו שכתוב "והגיון לבי"^[1]. לפיכך, לדעת האחרונים שחולקים על השו"ע, בוודאי מקיימים מצות לימוד תורה בהרהור בדברי תורה.

המקור לברכת התורה

נראה שגם השו"ע יודה שמקיימים מצות לימוד תורה בהרהור בדברי תורה, אלא יש דין מיוחד בברכת התורה שאין לברך אלא על דיבור. בגמ' במס' ברכות (כא.), מובא המקור לברכת התורה: "כי שם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו". מספר אחרונים^[2] למדו מכך, שכדי לברך על התורה צריך "קריאה". הם ביארו את הפסוק כדלהלן: "כי שם ה' אקרא" – כשאקרא בשם ה', כלומר אלמד בתורה [כל התורה שמותיו של ה']. "הבו גודל לא-להינו" – יש לברך. נכון, שהבנה זו עומדת בניגוד להבנת רש"י (ברכות כא.), שהסביר שכוונת הפסוק: "כי שם ה' אקרא" – כשאני אברך תחילה, קודם הלימוד. אז "הבו גודל לא-להינו" – ענו אמן. הפסוק אינו מדבר על לימוד תורה, אלא רק על ברכות התורה. בכל זאת יש כמה ראשונים שביארו כהבנת האחרונים. כך מבואר בדברי האבודרהם (ריש שער ו') וספר חרדים (בפירושו לירושלמי, פ"ז, הל' א')^[3].

אפילו אם נאמר שברכת התורה אינה מדאורייתא, אלא רק מדרבנן והפסוק הוא אסמכתא, בכל זאת יש לומר כיון שרבנן הסמיכו את ברכת התורה לפסוק "כי שם ה' אקרא", אז יש ללמוד שהם לא תיקנו ברכת התורה על הרהור, אלא רק על קריאה^[4].

עיקר מצות ברכת התורה בלימוד תורה בציבור

יש לציין לשיטת ספר באר שבע (מס' סוטה לג. ד"ה כל התורה וכו'), שלמד שמצות ברכת התורה שהיא מדאורייתא, שייכת דווקא בלימוד תורה בציבור, דהיינו כשקורא בתורה בציבור. כשלומד תורה ביחידות, אין מצוה מדאורייתא לברך ברכות התורה. היסוד להבנתו, הוא מכוח הפסוק שממנו נלמד ברכות התורה - "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לא-להינו", משמע שדווקא כשלומד בציבור, שאז שייך לומר "הבו גודל לא-להינו" [דהיינו הציבור עונים אמן על הברכה], אז יש מצוה לברך על התורה. שו"ת דבר אברהם (ח"א, סי' ט"ז), הוכיח מדברי ראשונים רבים שסוברים כדעת ספר באר שבע. אפשר לומר שספר האגור נקט כהבנה זו. לפי"ז, יש לומר שרבנן תיקנו ברכה ליחיד רק באותה אופן שמקיים את המצוה מדאורייתא. כלומר, קיום המצוה מדאורייתא נעשה דווקא בלימוד תורה בציבור, דהיינו בדיבור, לכן גם ברכת התורה ביחיד נאמרת רק לאחר לימוד תורה בדיבור.

חילוק בין כתיבה לדיבור

לאחר כל זאת, עדיין נשארת לנו קושייתו של הגר"א בחילוק בין כתיבה להרהור. נלענ"ד, שבכתיבה אפשר לקיים מצות לימוד תורה בציבור, שהרי על ידי הכתיבה אפשר ללמד לאחרים. אחרים יכולים לקרוא את הכתוב. בהרהור אין קיום לימוד תורה לאחרים. לפיכך, אפשר לומר שלימוד תורה בכתיבה נכלל בפסוק "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לא-להינו", יש בכך קריאה לציבור^[5].

ביאורו של שו"ת דבר אברהם

שו"ת דבר אברהם (ח"א, סי' ט"ז, אות כו), הביא שהאחרונים כתבו שהטעם שלא מברכים על הרהור בדבר תורה, כיון שלא תיקנו ברכה על הרהור. לדעתו, הטעם הזה שייך רק לפי הדעות שסוברות שברכת התורה כשלומד ביחידות מדרבנן, אבל אם ברכת התורה גם כשלומד תורה ביחידות מדאורייתא, אין מקום לחלק בין הרהור לדיבור, "דמה לי דיבור מה לי הרהור, כיון דמ"מ מתקיימא מצות תלמוד תורה חייב בברכה". לפיכך, הוא נותן טעם אחר שאין מברכים על הרהור בדברי תורה: מצות ברכת התורה מדאורייתא היא רק על לימוד תורה שבכתב, אבל למשנה ותלמוד הוי מדרבנן. כך גם הדין בלימוד תרגום התורה. כיון שאין מברכים מן התורה אלא על גוף התורה ולא על פירושיה, אע"ג שגם בפירושיה מקיים מצות עשה. הרשב"א (בחידושיו לברכות, דף טו), כתב שבהרהור לא שייך לשון, כיון שהרהור אינו לשון כלל. לפיכך, יש לומר שהרהור בדברי תורה הוי כמו פירוש התורה, הוא כמו תרגום, ולכן הוי ברכתו רק דרבנן.

מצות "ושמתם את דברי אלה על לבבכם"

כמה ראשונים^[6] מנו כמ"ע פרטית לשים את דברי התורה על לבו. כלומר, שיהגה בדברי תורה תמיד ולא ישכחם. ספר יראים (מצוה תיד), כתב: "ושמתם את דברי אלה. צוה הבורא ברוך הוא שישימו ישראל דברי תורה על לבם דכתיב בפ' והיה עקב 'ושמתם את דברי אלה על לבבכם', פירשו שימה שיזכור דברי תורה וישימם על לבו תמיד ויהגה בהם בלבבו וכל שעה ושעה שחושב אדם בדברי תורה וחושב בלבו מקיים מצות ושמתם הלא למדת גדולתם של לומדי תורה והוגיה שמקיים מצוה בכל עת". גם לדעת הראשונים האחרים שלא מנו כמ"ע פרטית מצוה של "ושמתם את דברי וכו' ", יש לומר שסוברים שיש בכך מצוה, אלא היא נכללת במצות לימוד תורה, ואין צורך למנות שתי מצוות.

מסקנה

אע"פ שאין לברך על הרהור בדברי תורה, בכל זאת בוודאי מקיים מצות עשה דאורייתא בהרהור בדברי תורה. יש להוסיף, שיש מן האחרונים^[7] שסוברים שלימוד תורה מתוך ספר, אפילו שאינו מוציא את הדברים בפיו, בכל זאת נחשבת כמו דיבור ואפשר לברך על הלימוד, לכן בוודאי שבכה"ג מקיים מצות לימוד תורה.

(פורסם באשכולות # במדבר תש"ע)