בספר דברים אנחנו רואים שוב ושוב את הציווי על ביעור העבודה זרה. שיש עונשים רבים וחמורים כלפי העובד ע"ז. וכאן בפרשתנו אנחנו קוראים על הציווי של הריגת ז' העמים.

וצריך להבין מה החומרא של העובד עבודה זרה? הרי עובד עבודה זרה גם יכול להיות אדם שמאמין שיש בורא לעולם, רק סובר שיש לעבוד את השמשים שמשמשים לפי הבורא, דהיינו לעבוד את השמש, כוכבים וכיוצ"ב [עיין רמב"ם, הל' עבודה זרה, פרק א'].

וכן מהו היסוד המהותי שמפריד בין עם ישראל לשאר האומות? מהו היסוד המיוחד בעם ישראל? אנחנו מוצאים אצל האומות חסידים וטובים, וכן אנחנו רואים שלפני אברהם אבינו היו צדיקים וטובים. היו חנוך, מתושלח, נח וכו' [עיין שם, הל' ב', ובהשגות הראב"ד הל' ג'].

אביא מדבריו של ישראל אלדד [הגיונות מקרא, דברים- עם נחלה]:

"והרי באמור משה כי הוא מוציא את העם מכור הברזל לא נתכוון בכך שהוא מוליכם אל מדבר או אל איזו ארץ אוטופיה שאין בה צורך לברזל … אלא שזו חוקת הגוים ותרבויותיהם: השתעבדות לכלים. זאת היא תמציתה של כל עבודת אלילים שאיננה ענין של דת ופולחן לבד, ועל כן לא חלפה עם חלוף האלילים "הדתיים", והיא קיימת כיום כאשר היתה קיימת בימי משה…  אדם אשר אינו שואף אלא לעפר וסופו לעפר, אדם אשר את כל נפשו נותן בלחמו ועל לחמו לבדו … ובניגוד לכור ברזל- עם- נחלה…עם נחלה הוא מושג חוקתנו ההיסטורי, חוקת גזע אברהם … ועל כן בניגוד לחומר מותך שנעשה סתמי, נייטראלי, אין עם- נחלה נעשה סתמי, יש בו צמידות מתמדת, צמידות לארץ מסויימת, נחלת אבות: צמידות לשמים מסויימים, אלקי האבות: צמידות לעבר השמור בזכרון בהיר וצמידות לחזון העתיד הנישא ברצון עצמי…  התכונה הנחלתית של העם מקנה לו התמד והצמד ומקנה לו אדון. והרי לא ניתן להאמר על שום עם שהוא שייך למישהו, לאיזה כוח עליון. אין אדון עליהם והם נתונים לחוקי הטבע וההיסטוריה בלבד ועל כן חל עליהם הכליון, הם גויי הארצות ולא גויי השמים. הם הפקר לגורל".

היהודי המאמין הוא מודרך ע"פ מטרה ותכלית. הוא מבין שיש בורא לעולם ויש הכוונה, אין הדברים מונהגים סתם, יש כאן יד מכוונת. העובד ע"ז מרחיק את הבורא, מרחיק את ההשגחה, ובכך מרחיק את המטרה. הוא נותן לכוחות הטבע וכיוצ"ב לפעול. כפי שרואים מדברי הרמב"ם [שם, הל' ב'] שכתוצאה מן הטעות הראשונית בעבודה זרה, אצל אנוש. הגיעו לידי כך ששכחו את שם הבורא, לא הכירו אותו. זאת אומרת לאחר זמן הגיעו למצב שרק ידעו על הכוכבים ומזלות, ובכך ראו את העולם מופעל ע"פ הכוחות הללו.

אין רק העכו"ם נכנס בקטגוריה הזאת, אלא כל מי שמנהיג את חייו בלי מטרה ותכלית, ואינו רואה בעולם מטרה ותכלית שיש לפעול למטרתו, הוא נכנס לקטגוריה הזאת.

המיוחד אצל אברהם אבנו בניגוד לשאר הצדיקים, היה בכך שהוא פעל, הוא רצה להיות שותף עם הבורא. הוא ראה שיש כאן מטרה, יש כאן תכלית. צריך שכל העולם יפעלו ע"פ רצון הבורא, להמליך את הבורא בעולם. ולשם כך הוא פעל, הוא היה שותף להשכנת השכינה בעולם. כפי שמבואר בדברי רש"י שהוא התחיל לשים בפי הבריות שאין הבורא רק אלקי השמים, אלא הוא ג"כ אלקי הארץ [עיין בראשית כד, ז]. זאת אומרת שהוא משגיח עלינו, והוא נמצא עמנו בעולם. אין העולם מופקר, ונתון להשגחת כוחות עליונים, בלי שום כיוון ומטרה. זה הענין שבכל מקום קרא שם ה'. אמר לאורחים לברך את ה', להודות לה' על האוכל [עיין רש"י, בראשית כא, לג]. להכיר שיש בעל הבית. שאר הצדיקים וחסידים הטיפו, אבל לא פעלו, לא התנהגו ע"פ דעותיהם [עיין בהשגות הראב"ד שם, הל' ג'].

ר' ישראל מסלנט אמר שהשפה המובנת ביותר להמוני- העם היא שפת "המעשים", מעשיו של אדם המעלה, אדם- גדול משפיע בכוח אישיותו. בדרשות ונאומים יפים יכולים לשכנע אבל לא לכבוש את הלבבות, ורק אמונה חזקה ועמוקה זורמת מלב ללב. אם היא מתלבשת במעשים כבירים היא מחוללת נפלאות.

חכמי יוון סברו שדי להפיץ בעם ידיעות על הטוב ורע, על היפה והמגונה, לפתח באדם את הכרת הטוב והנכון כדי שיתגשמו בחיים, אך מן ההיסטוריה אנו יודעים שפילוסופי יוון כמעט שלא השפיעו כלום על חיי- העם, שנשאר שקוע בהבלי אמונותיו ובשחיתות מידותיו, מדוע? משום שהפילוסופים היו רק בעלי- מחשבה ולא בעלי- אמונה. הם עצמם לא הגשימו בחייהם האישיים את התורות שלימדו לאחרים [עיין בפרקים- עמ' לה'].

נלענ"ד שזהו היסוד המייחד את עם ישראל, הם בעלי אמונה. זאת אומרת שהם מטיפים על היסוד הזה שיש השגחה לעולם, יש יד מכוונת, והם מונהגים ע"פ זה. עם ישראל הוא עם הנצח, כיון שהוא מסתכל על עצמו כעם הנצח. זאת אומרת אין מבטו לעכשיו, אלא מבטו תמיד לעתיד. הוא מבין שיש כאן קשר של עבר, הווה ועתיד. יש כאן שרשרת של דורות, אין הכל מתמקד בו. אין ההסתכלות שלו אישית ואגואיסטית, אלא הסתכלותו היא הסתכלות נרחבת, כללית, הסתכלות של עולם.

עם ישראל רק עברו את הכל הצרות שעברו עליהם ע"י ההסתכלות הזאת, האדם שמאמין שיש מטרה, ואין הכל נגמר אצלו, אז הוא אינו דואג, הוא מלא בטחון.

בפרשתנו מוזכרים המילים "שמע ישראל". והגמ' כבר קישרה בין מילים אלו למילים הידועים שאנחנו אומרים כל יום "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". כתוב כשיוצאים למלחמה אז הכהן משוח מלחמה יוצא אל עם הלוחמים ואומר להם: "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו אל תחפזו ואל תערצו מפניהם: כי ה' אלקיכם ההלך עמכם להלחם עם איביכם להושיע אתכם". הגמ' [סוטה מב.] אומרת על כך: "מאי שנא שמע ישראל אמר ר' יוחנן משום רשב"י אמר להן הקב"ה לישראל אפי' לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם".

נלענ"ד שמשמעות הדברים הללו שהכח ללכת למלחמה ולהלחם נגד האויב, הוא הכח הזה של שמע ישראל. זאת אומרת האמונה שיש בורא לעולם, שהוא אלקינו, שהוא משגיח עלינו ומכוון אותנו, נותן לנו את הכח להלחם נגד אויבינו. זה מה שבעצם נאמר בהמשך הפס'- "כי ה' אלקיכם ההלך עמכם וכו' ". האדם המאמין שהולך להלחם מבין שאינו נלחם לעצמו, אלא הוא הולך להלחם בשביל עם ישראל, בשביל ה', הוא מבין שיש כאן מטרה עליונה שכל חיינו צריכים להיות מוקדשים למטרה זו, וכל חיינו נבראו למטרה זו. חייו מתגמדים לאור המטרה העליונה.

זהו המקור לדברי הרמב"ם הידועים [הל' מלכים, פרק ז', הל' ט"ו]:

"מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנא' אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנא' ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנא' כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך".

בעזרת ה' שנזכה להחדיר בתוכנו את האמונה, ולא להיות "בעלי מחשבה", אלא להיות "בעלי אמונה".