"לכל איש יש שם". ויש לשאול, מה עניינו של שם? האם ישנה משמעות לשמו של האדם מעבר לשימוש הטכני?

ועוד, עלינו להבין מדוע ספר שמות נקרא דווקא בשם זה. אמנם הפרשה פותחת במילה זו, אבל יש לעיין, האם יש כאן טעם יותר עמוק. נראה שאין זאת בכדי, שספר זה נקרא בשם ספר שמות.

במדרש בשמות רבה (ויקהל פרשה מ"ח) כתוב:

"כתוב אחד אומר (ישעיה מ', כו') "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא", וכתוב אחד אומר (תהילים קמ"ז, ד') - "לכולם שמות יקרא", כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד, הוא קורא לכולם שם אחד. וכשהוא קורא לכל אחד ואחד, בשמו הוא קורא אותו: מיכאל, גבריאל, לכך נאמר "לכולם שמות יקרא". אין לי אלא למעלן, מנין אף למטן, שנאמר (שמות לה', ל') "ראו קרא ה' בשם בצלאל".

מסביר הרב אלימלך בר שאול בספרו "מן הבאר" (פרשת ויקהל):

"כל יצור הוא חלק מכלל היצורים, ויחיד בשל עצמו. יש ליחיד ייעוד בתור חלק מן הכלל, ויש לו ייעוד בתור יחיד לעצמו. בתור חלק מן הכלל, חייב היחיד לתרום משלו לאוצר הכלל. ובתור יחיד לעצמו, הוא חייב לתרום את כל-עצמו. בתור חלק מן הכלל, חייב היחיד לשלב את עצמו בתוך הכלל ולהתמזג בו. ובתור יחיד לעצמו, הוא חייב לגלות את המקורי שלו, את העצמי-מהותי שלו, את היסוד היחידי, האינדבדואלי, מתוך תוכו. יש שהיחיד נקרא במובלע יחד עם בני ייעודו, תחת שם אחד, לשם תפקיד כללי. ויש אשר היחיד נפקד כיחיד בפני עצמו וקרוי להתייצב בכל יחידיותו לשם התפקיד המיוחד שלו. יש אשר הקב"ה - "לכולם שמות יקרא", ב"שם" אחד, לדגל כללי–קיבוצי אחד, ויש אשר הקב"ה - "לכולם בשמות יקרא", בשמות רבים פרטיים בשמו של כל אחד ואחד, לאיש איש על דגלו הוא.

מדברי הרב בר-שאול אנו לומדים ששמו הפרטי של כל אדם ואדם, מבטא את התפקיד המיוחד שלו, ושאכן יש לו מהות עצמית.

ספר שמות בא לגלות לנו את המהות העצמית של עם ישראל, את התפקיד המיוחד שניתן לבני ישראל בין כל האומות.

כתוב בספר שמות (יט', ה'), שמשה אומר בשם ה' לבני ישראל, בדיוק לפני מתן תורה – "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

אנחנו נבחרנו להיות העם המיוחד של הקב"ה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ודבר זה נעשה ע"י קיום התורה ומצוותיה.

כתוב בפרשתנו  (פרק ג', יא'-יב'): "ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים. ויאמר כי אהיה עמך וזה יהיה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".                                                                                                

רש"י כותב על כך "וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים? דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה, לסוף ג' חודשים שיצאו ממצרים".

הווה אומר, בזכות מה יצאו ממצרים? משום שעתידים לקבל את התורה, ולכן גם ענינו של סיפור יציאת מצרים הוא בעצם גילוי התפקיד של עם ישראל, והתפקיד המיוחד של בני ישראל הינו קיום התורה ומצוותיה.

"שם" בגימטרייה "אלוקי אברהם אלוקי", ונלענ"ד, שדבר זה מרמז למה שאנחנו מתפללים במודים, ובעוד תפילות - "אלוקינו ואלוקי אבותינו". יש מסבירים שמטבע הלשון הזו מרמזת לכך שצריכים להיות קשורים להקב"ה הן מצד מורשת אבותינו, והן מצד גילוי הקב"ה מצד עצמינו, מצד האופן שהקב"ה מתגלה לנו בתוך חיינו. העניין של "אלוקינו" הוא גילוי הקב"ה מצד עצמינו, דהיינו לכל אחד ואחד יש  את הדרך המיוחדת לו בעבודת ה', שמתוכה מתגלה אליו הקב"ה. לכן מ"אלוקי אברהם אלוקי" מרומז עניין זה, שכל אחד יש לו תפקיד משלו, ושמתוך כך מגלה את הקב"ה, כמו שהסברנו במשמעות ה"שם".