בפרשת שופטים ובפרשת כי תצא מוזכרים ענייני מלחמה.

בדברים פרק כ' נאמר: "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלקיך עִמך המעלך מארץ מצרים" (פס' א'). ומבואר – שהציווי הראשוני הוא "לא תירא מהם". זאת ועוד, נאמר שם: "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודִבר אל העם, ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" (פס' ב'-ד'). דהיינו – שמלבד הציווי התורני – באים דברי הכהן המצווים על כך שאין לפחוד מהמלחמה.

כמו כן, מובאים דברי השוטרים אל העם: "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (פס' ח'). ומבואר – שפחד ומלחמה הם תרתי דסתרי, אלא שעלינו לשאול: ראשית, כיצד התורה, הכהן מצווים לא לפחוד והרי המלחמה היא סכנה אמיתית? ועוד מפשט הפסוקים משמע שהתורה חסה על מי שארס אשה ולא לקחה ועל מי שנטע כרם ולא חיללו, ועל מי שבנה בית ולא חנכו ועל האיש הירא ורך הלבב, עד שנראה שחייהם של שאר יוצאי המלחמה פחות חשובים. ואם אכן המלחמה היא מקום שבו אנשים מאבדים את חייהם – צ"ע, מה פשר הציווי החוזר ונשנה "אל תירא מהם", "אל ירך לבבכם" וכו'?

האבן עזרא מפרש " 'פן ימות במלחמה' (דברים כ', ז')– כלומר בלא יומו, ומכאן שהמת במלחמה – מת בלא יומו וכן אומר הכתוב- 'או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה' (שמו"א כו', י')", וכעין רעיון זה מצאנו בפירושו של רבינו בחיי.

ועל פי זה מתבאר – שבמלחמה ישנה סכנה יתירה עד כדי כך שאדם מת בלא יומו. ואם כן, שוב צ"ע – מהו פשר הציווי לא לפחוד מהמלחמה?

הרמב"ן על אתר (דברים כ', א') מפרש: "...יזהירם שלא ירך לבבכם ולא ייראו מן האויבים ויאמר שלא יבטחו בזה בגבורתם לחשוב בליבם גבורים אנחנו ואנשי חיל למלחמה רק שישיבו ליבם אל השם ויבטחו בישועתו ויחשבו 'כי לא בגבורת הסוס יחפץ, לא בשוקי האיש ירצה' כי 'רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו' (תהילים קמד', י'-יא'). ואמר 'להלחם לכם אם אויביכם' (דברים כ', ד'), כי יפילם לפניכם לחרב ואמר 'להושיע אתכם' (שם) שהם ינצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו גם מהם רבים כדרך המלחמות, ועל כן צעק יהושע בנפול מהם בעי כשלושים וששה איש, כי במלחמת מצוה שלו לא היה ראוי שיפול משערת ראשם ארצה 'כי לה' המלחמה' (שמו"א יז', מז') והנה הכהן שהוא העובד את ה' יזהירם ביראתו ויבטיחם אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם פן ימות במלחמה, כי בדרך הארץ בכל המלחמות ימותו אנשים גם מכת הנוצחים, וציוה על השלושה האלה לשוב, כי ליבו על ביתו וכרמו ועל אשתו וינוס".

ומבואר, שישנו הבדל בפניה של הכהן ושל השוטרים ליוצאים למלחמה. הכהן – מבטיח שלא יפקד מהם איש. ואילו השוטרים – מדברים על הפן המעשי יותר. דהיינו – הכהן מדבר על האידיאל, (שאם יבטחו בה' כראוי – לא יפגעו כלל), ואילו השוטרים מדברים על המציאות המעשית (שבנוהג העולם נפגעים במלחמות).

ונחלקו התנאים (סוטה מד'.) בפירוש "האיש הירא ורך הלבב" (דברים כ', ח'), האם היינו כמשמעו או שהכוונה לפחד מעבירות שבידו.

וז"ל הרמב"ן (שם, ח'):

"על דעת ר' יוסי הגלילי, כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש ראוי שיבטחו בו הצדיקים ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות שבידם, ולכך תלתה לו התורה לחזור על ביתו וכרמו ואשתו לכסות על האחרים שחוזרין בשביל העבירות ויהיה טעם 'פן ימות' שהוא יחשוב בלבו כן וינוס.

ועל דעת ר' עקיבא הוא כמשמעו כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בה' כראוי ולא יעשה לו הנס".

ומסיים הרמב"ן על הפסוק- "והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם" (שם פס' ט'). וז"ל:

"כי התורה תצוה בדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו".

ומדברי הרמב"ן מתבאר שהציווי לא לפחד מוסב אל יחידי סגולה אשר נמצאים בדרגת בטחון גבוהה שלהם יש את הבטחת הכהן שלא יפקד מהם איש וממילא להם מובן הציווי שלא לפחד.

ובעל "עלי שור" הקשה:

"האם אפשר לחייב אדם להתנהג בבטחון אע"פ שאינו במדרגה זו? לא! הרי מצינו בצאת ישראל למלחמה שהכהן המשוח מלחמה מבטיח להם 'כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם' (דברים כ', ד') ואח"כ 'ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו...' (שם ח') על זה כתב הרמב"ן (הנ"ל): 'ועל דעת ר"ע הוא כמשמעו כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בשם כראוי ולא יעשה לו הנס...' הרי זה שמע הבטחה מהכהן שלא יפול משערות ראשו ארצה והיה צריך לבטוח בהשם. אבל הוא לא בטח ולכן הוא מוכרח לשוב לביתו... בטחון היא מעלה עצומה מי שלא הגיע אליה אף שיש מקום לחייבו להיות בוטח, אי אפשר לחייבו בהנהגה המיוסדת על בטחון".

ומאידך, מצאנו ביאור בדברי הרמב"ם בספר המצוות, מצוה נח' וז"ל: "שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה, והוא אומרו יתעלה (ריש פרשת עקב) 'לא תערוץ מפניהם' (דברים ז', כא') ונכפלה האזהרה 'לא תיראום' (דברים ג', כב') כלומר שלא יברחו ושלא ישובו לאחור בעת המלחמה, כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת".

נמצינו למדים – שהציווי בא לאסור את הבריחה משדה הקרב, ולא את עצם הפחד, וכך מדויק גם מדבריו של בעל ספר החינוך וז"ל במצוה תקכ"ה:

"שנמנענו שלא לערוץ ולפחוד מן האויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם אבל החובה עלינו להתגבר כנגדם ולהתחזק ולעמוד בפניהם... משרשי המצוה – שיש לכל אחד מישראל לשום בשם יתברך מבטחו ולא ירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לשם ברוך הוא ולעמו. דיני המצוה- ... שלא יחשוב אדם בעת המלחמה לא באשתו ולא בבניו ולא בממונו אלא יפנה לבו מכל דבר למלחמה ועוד יחשוב שכל דמי ישראל תלויין עליו וכו' ... ונוהגת מצוה זו בזכרים כי להם להילחם בזמן שישראל על אדמתן והעובר על זה והתחיל לחשוב ולהרהר ולהבהיל עצמו במלחמה – עבר על לאו זה ועונשו גדול מאוד".

והיינו – שעצם הפחד מן המלחמה הוא טבעי אלא שהאיסור הוא על מי שנסוג ובורח לאחור. ועפ"ז – הגיבור במלחמה הוא זה שלמרות הפחד – הולך ונלחם. וזאת – בניגוד לפוחד ונסוג, ובניגוד לאדם שאינו פוחד כלל ואינו מודע לסכנות האורבות לאדם בשעת המלחמה.

וב"קהילות יעקב" ח"א, לד'- דן בשאלה הנ"ל וז"ל:

"יש לחקור בחיוב שלא לפחוד אם הוא מענין חיוב בטחון שיהא בטוח בלבו על השי"ת שניצל ולא יארע לו תקלה, או שהוא חיוב מסירות נפש שצריך שלא יהא איכפת לו על חייו כלל ויהא מסור למלחמה לקדש שם שמים. ולכאורה הדבר מוכרח שאין החיוב להיות בטוח שלא ימות שהרי הכהן מכריז ואומר 'מי האיש אשר בנה בית חדש... פן ימות במלחמה' (דברים כ', ה'), ושונה כך כמה פעמים הרי שבמלחמה הוי הספק שמא ימות יותר משאילו לא ירד במלחמה, ועל דרך שאמרו חז"ל שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ואיך יחוייב להיות בטוח במה שהתורה עצמה אומרת שאינו בטוח ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב (מלכים פרק ז' הלכה טו') '...כל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא רעה ולא תגיעהו נזק' ... מ"מ הרי יכול לפחוד שמא לא תהיה כוונתו שלימה וכעין שמצינו ביעקב אבינו שפחד שמא יגרום החטא... ובעל כרחינו שבדרך כלל יש חשש שמא ימות שהרי הכהן מכריז כך וגם אשכחן שכל היוצא למלחמות בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שלא תתעגן אם ימות, וא"כ ע"כ החיוב הוא לילך במסירות נפש ובתקיפות ולא יהא אכפת לו על עצמו כנ"ל ".

ואולם – מבאר ה"קהילות יעקב" שמלבד הפחד מהמוות ישנו ביאור אחר וז"ל: "והנראה לעניות דעתי בזה לכאורה דודאי היוצא במלחמה הוא בספק סכנה והרי על מנת כן יוצאים ועל דרך שכתוב 'כזה וכזה תאכל החרב' (שמו"ב יא', כה') ואם ירא מצד הספק סכנה שיש בדרך כלל – י"ל דאינו בכלל לאו זה ד'אל תיראו' (דברים כ', ג'), אכן – כל זה אם מפחד בכלל אבל אם הפחד בא לו מצד שרואה גודל המחנה של האויב ומשער בליבו שלא ינצח מחמת חוזק מחנה האויב או שמתרבה בשביל זה הפחד אצלו בכה"ג עובר ב'אל תיראו' ".

ומבואר – שישנו חילוק בין הפחד מפאת סכנת הנפשות הפרטית, ובין הפחד מצד גודל וחוזק מחנה האויב וכיו"ב, שזהו הפחד האסור.

וכך מצינו בפירוש רש"י על הפסוק "סוס ורכב עם רב ממך" (דברים כ', א')– " 'ורכב' – בעיני כולם כסוס אחד...", " 'עם רב ממך' – בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב". ולכן אין לפחוד מגודלו וחוסנו של האויב שהרי "כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים" (שם).

ומבאר ה"קהילות יעקב" שמפסוק זה מפורש ש"נצחון המלחמה או העדרה אינה כלל מצד כח האויב אם חזק או חלש... אין לפחוד מצד שלהם מחנה גדול... וצריך להיות בטוח שאין שום יתרון למחנה גדולה שלהם ממחנה קטנה לענין הסכנה" עכ"ל.

עד כאן – הבאנו את פירושי הרמב"ן, הרמב"ם והחינוך לבאר את פשר הציווי לא לפחוד מהמלחמה.
לעומת הפירושים הנ"ל, מפרש רבינו יונה ב"שערי תשובה" את פסוקי פרשתנו כהנחיה כללית שלא לפחד בעת צרה. וז"ל בשער ג' אות לב': " 'כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם' (דברים כ', א')– הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת השם בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר (תהילים פה', י') 'אך קרוב ליראיו ישעו' וכן כתוב 'מי את ותיראי מאנוש ימות' (ישעיהו נא', יב')".

אלא שמלבד הלאו של "לא תירא" מוסיף רבינו יונה גם מצות עשה וז"ל (שם אות יז'): "ודע כי המעלות העליונות נמסרו לנו במצוות עשה, כמו מעלות הבחירה... ומעלות תלמוד תורה... ומעלות לכת בדרכי השם... ומעלות שלמות הבטחון שנאמר (דברים יח', יג') 'תמים תהיה עם ה' אלקיך' ". ומשמע – שהציווי "לא תירא מהם" ומצות העשה על שלמות הבטחון עניינם כללי יותר והוא מבטא את הצורך לבטוח בהקב"ה על כל צרה שלא תבא.

רעיון זה נמצא בספרו של ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים מאמר ד' פרק מו' וז"ל:

"אין לאיש חזקה באמונתו להיות נאמן בבריתו כשיהיה שומר ברית ותורה ועובד את ה' בהיותו שאנן ושליו בביתו ורענן בהיכלו ומעשיו מצליחים ואין פשתנו לוקה ולא יינו מחמיץ, אבל כי גם בהתהפך עליו בלהות הזמן ויאחזוהו ימי עוני וירדפוהו עד השברים לא יסיר תומתו ממנו. ובזה יבחן הצדיק אם הוא עובד מאהבה, כי בעת שיבואו עליו צרות רבות ורעות יחזיק במעוזו ולא ימיס את לבב אחיו כלבבו, ויבטח בשם בכל עתותיו. כי בעת השלוה וההשקט ההצלחה יכיר שהכל בא מאיתו, ולא יאמר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה כי הוא יתברך הנותן כח לעשות חיל... ויבקש מלפניו שיעשה שלום לו. ועל זה אמר המשורר (תהילים סב', ט') 'בטחו בו בכל עת עם', רוצה לומר: בעת ההצלחה ובעת צרה, ו'שפכו לפניו לבבכם' (שם) ואמרו 'אלוהים מחסה לנו סלה' (שם)".

ויסוד זה – שמידת הבטחון – אמורה ללוות את האדם גם בעת צרה מוצא את ביטויו גם בתהילים פרק מד' (ט'-יא'): "באלהים הללנו כל היום ושמך לעולם נודה סלה, אף זנחת ותכלימנו ולא תצא בצבאותינו, תשיבנו אחור מיני צר ומשנאינו שסו למו...".

ואעפ"כ (שם יח'-כז')– "כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך, לא נסוג אחור לבינו ותט אשורנו מיני אורחך... קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך".

אלא שעדיין פש גבן לברורי – מה פשר הציווי שלא לפחוד ממלחמה או מכל צרה המתרגשת ובאה על האדם?

החזון איש בספרו "אמונה ובטחון" פרק ב' מבאר את מושגי האמונה והבטחון וז"ל:

"טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון, שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין – בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך. אבל ענין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך. וכאשר האדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפויה אליו סכנה מדרכי הטבע לפחוד מטבעת העולם, וקשת רוחו ירפהו מלזכור שאין המקרה אדוניה לנו ושאין מעצור לה' מלהושיעו ולהכן מסבבים שיחליפו את כל המסובבים, וההבלגה בשעה הקשה הלזו ולהשרות בקרבו את האמת הידועה כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המקרה רק הכל מאתו יתברך בין לטוב בין למוטב, ואשר שורש אמונתו מפיגה פחדתו ונותנת לו אמץ להאמין באפשרות ההצלה ושאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה. ענין זה יקראוהו מידת הביטחון. ולהאמור – האמונה והבטחון אחת היא, רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והבטחון המבט של המאמין על עצמו. האמונה בבחינת הלכה, והבטחון בבחינת מעשה..." עכ"ל.

נמצינו למדים, ששורש מידת הבטחון נעוץ בהכרה שאין מקריות ושורש אמונה זו מפיג מאיתנו את כל הפחדים ונותנת לנו אומץ להאמין באפשרות ההצלה.

וכידוע, החל מר"ח אלול אנו נוהגים לומר את המזמור בתהילים כז'- "לדוד ה' אורי וישעי" (פס' א') ומתוך עיון במזמור זה נראה להדיא – שהיסוד והמוטיב המרכזי של מזמור זה הוא מידת הבטחון ואי הפחד. לדוגמא: "ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד... אם תחנה עלי מחנה לא יירא ליבי... קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך".

אלא שלכאורה יש מקום לעיין – שהרי כל עניינו של חודש אלול והימים הנוראים הוא הפחד וכמו שדרשו דורשי רשומות "אריה שאג מי לא ירא" (עמוס ג', ח') דהיינו שלקראת אלול, ראש השנה, יום הכיפורים והושענא רבא – עלינו ליראה ולפחד.

וכן - "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (שם ו'). וכמו כן מצאנו בכל ספרי המוסר שיסוד עבודת חודש אלול הוא הפחד מיום הדין הקרב ובא. ואילו אנו עוסקים באיסור לפחוד ובהפנמת הבטחון בבורא עולם?

אלא שעניינו של חודש אלול הוא הפחד מבורא עולם שבא לדון אותנו וכמו שאנו אומרים בתפילות ר"ה "מי יחיה ומי ימות" וכן – "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב איזו לרעב...".

וכוונת המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" – ללמדנו שמפאת הפחד מבורא עולם – מסירים אנו מעלינו את כל הפחדים המדומים, ובכך אנו מבטאים את גודל בטחוננו בבורא יתברך.