בפרשתינו מופיעה פרשת המלך: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" וכו' (דברים יז, יד-כ). במדרש רבה משמע שישנה הסתייגות במינוי מלך בישראל, וכל מצות מינוי המלך הוא כנגד תרעומתן של ישראל שרצו במלך, כפי שנאמר: "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" (יז, יד), ולכן ציוותה התורה "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ".

וכן נאמר במדרש שם (דברים רבה ה, יא):

"אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ". רבנן אמרי, אמר הקב"ה: בעולם הזה בקשתם מלכים, ועמדו המלכים מישראל והפילו אתכם בחרב. שאול הפילם בגלבוע ... דוד נתן מגפה ... אחאב עצר עליהם את הגשמים ... צדקיהו החריב את בית המקדש. כיון שראו ישראל מה הגיע מתחת ידי מלכיהם, התחילו צווחין הכל, אין אנו מבקשים מלך ישראל, למלכנו ראשון אנו מבקשים, כי ה' מחוקקנו ה' מלכנו ... אמר להם הקב"ה, חייכם כך אני עושה. מנין? שנאמר: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ".

מדברי המדרש משמע שמצות מינוי מלך היא מצוה שלילית. ולכאורה הרי מצות מינוי מלך היא מצות עשה, כפי שאומר רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה" (סנהדרין כ:) – והמלך קודם לכולם. וכבר עמדו הראשונים על שאלה זו, וכל אחד ענה חלקו.

וראיתי דבר נפלא בדברי השפת אמת (שופטים תרס"ד), שכתב:

"דהנה מינוי המלך הוא בעבור שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו".

מינוי המלך הוא כדי ליצור יראה בעם כדי לקיים את החיים החברתיים, אחרת "איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב). אך מצב זה הוא מצב של דיעבד, כי אם עם ישראל היו יראים את הקב"ה לא היו צריכים למלך – "וה' אלוקים מלככם" (ש"א יב, יב), ואז היתה יראת ה' עליהם ולא היו זקוקים ליראה של בשר ואדם. אבל כאשר חסר יראת ה', צריכים להשתמש ביראת המלך, שזה "יראת העונש", כמ"ש: "ויהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כח:). ועלובין בני אדם שצריכים ללמוד יראת ה' מיראת ב"ו.

"ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" (ישעיה כט, יג) - שצריכים ללמוד יראת ה' מיראת אנשים. אבל המלך מקבל את יראת ה' מן התורה, כמו שנאמר: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת" (דברים יז, יח), ואמרו חז"ל: "שתי ספרי תורות, אחת שמונחת בבית גנזיו ואחת שיוצאה ונכנסת עמו" (סנהדרין כא:) - המלכות היא מכח התורה!

למעשה כל אחד ואחד מעם ישראל ראוי היה כי יקבל את יראת ה' שלו מתוך התורה כמו המלך, ובמצב כזה לא היינו זקוקים למלך, כי יש להם יראת ה' ולא יראה ממלך ב"ו.

אך כאשר המצב בעם ישראל הוא ירוד ואין להם יראת שמים, הם זקוקים למלך שיקבלו יראת ה' מתוך יראת המלך. ולכן המצב האידיאלי הוא שנלמד יראת ה' ממלכות ה' יתברך, כי באמת "מלכותך מלכות כל עולמים" (תהלים קמה, יג). והסיבה שמלך בשר ואדם  נקרא בשם "מלך", כי דרכו מגיעים להכרת מלכות ה' ובאים לידי יראת ה'.

והנה כל בני ישראל נקראים בני מלכים, כי כל איש ישראל צריך להיות עליו יראת הרוממות עד שיוכלו ללמוד ממנו יראת ה', כמו שכתוב: "וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י). וכן נאמר אצל אברהם אבינו "ירא את ה' בני ומלך" (משלי כד, כא) - שהגיע להכרת הבורא שלמדו ממנו יראת ה' ולכן נקרא מלך. וכל אדם תלמיד חכם שמקבלים ע"י מלכות שמים הוא נקרא מלך, ולכן נאמר "מאן מלכי רבנן", כי תלמידי חכמים אשר יראת ה' נסוכה על פניהם, ומי שרואה אותם מגיע ליראת מלך מלכי המלכים - הם מקבלים שם של מלך.

כדי להגיע למדרגה זו ישנה הדרכה של התורה. קודם כל, "סור מרע". "רק לא ירבה סוסים" (יז, טז), כמש"נ, "לא בגבורת הסוס יחפץ" (תהלים קמז, י) – שלא יבטח בכח הגשמי אלא בהשי"ת. "ולא ירבה לנו נשים" - שלא יהיה שקוע בתאות. "וכסף וזהב לא ירבה לו מאד". "לבלתי רום לבבו מאחיו" - שלא יגיע למידת הגאוה. ואח"כ "ועשה טוב" – "וכתב לו את משנה התורה הזאת" – אחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו, שזה בא לרמוז על ההנהגה של האדם גם כאשר הוא לבדו בביתו - ידע תמיד כי הקב"ה עומד עליו, כמש"נ: "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיה כג, כד), וגם ההנהגה כלפי חוץ, כפי שכותב הרמב"ם בהל' דעות (ה, א): שיהיה  ניכר במאכלו ובמשקהו ובמשא ובמתן באמונה, שיתקדש שם שמים על ידו בכל הליכותיו.

זהו המלך - המביא למלכות ה' יתברך: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" (זכריה יד, ט).