עם ישראל בארצו עסוק בזמנים אלו במלחמה נגד אויביו ומבקשי רעתו ושומה על תלמידי חכמים ובני תורה לשים אל לבם את התפקיד המיוחד המיועד להם בהיותם נושאי דבר ה' לעמו בדורנו. זאת מלבד התפקיד הכללי של הנשיאה בעולה של המלחמה במערכות הצבא הסדיר וצבא המילואים.

המשימה של אמירת דבר ה' לעם הנתון במלחמה מוטלת בפרשתנו על הכהן משוח המלחמה, ונראה שניתן ללמוד מפרשה זו כמה וכמה יסודות, שמתאימים ונצרכים לתלמידי חכמים המשמשים כמשוחי מלחמה כל אחד ואחד במקומו או ביחידתו.

א. קירבה וענוה- "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם". השורש נ.ג.ש משמעו התקרבות עד כדי חבור ונגיעה וכן הוא באיוב מ"א ח' "אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם" וכן בבראשית כ"ז כ"א "גשה נא ואמשך בני" ובשמות יט', טו'- "אל תגשו אל אשה". יש צורך בקירבה פיסית ורוחנית בין הכהן לעם על מנת שהעם יקבל את דברי הכהן באופן מלא. יתכן שאפשר להוסיף שלכן נקטה התורה בתואר הפשוט "הכהן" ולא הרחיבה שמדובר במשוח מלחמה, דבר שנלמד בדרשה במסכת סוטה (מב'.) (ובגמרא שם בהו"א "יכול כל כהן שירצה" שכן נראה פשט הכתובים). דווקא עכשיו בשעת המלחמה יש צורך בתחושה של שוויון ושותפות ולא בהתנשאות (ויתכן שיש במשמעות הדרשה "מה שוטר שיש ממונה על דבריו אף כהן שיש ממונה על דבריו" ממה שאמרנו).

ב. יחוד ה'- "ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם" ורש"י שמקורו בגמ' בסוטה (מב'.) כותב "אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם". דרשת חז"ל זו מבוססת מבחינה לשונית על העובדה שצירוף המילים שמע ישראל מופיע במקרא ארבע פעמים בלבד: הראשונה בדברים ה' א' בהקדמת משה לעשרת הדיברות "שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים". השניה בפרשת ואתחנן ו', ד' בפרשת שמע "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". השלישית בהבטחת ירושת הארץ בפרשת עקב "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן". והרביעית אצלנו ביציאה למלחמה. הפניה שמע ישראל קשורה לדברים המרכזיים ביותר: יחוד ה', תורה, ארץ ישראל והמלחמה, שהיא כלי מרכזי בו אנו נאלצים לאחוז על מנת להמשיך לקיים ולפתח את שלושת הראשונים. ולא לחנם נאמר שמע ישראל ולא שמעו ישראל, ראית העם כיחידה אחת הנה הכרחית, הן לקבלת התורה "ויחן שם ישראל נגד ההר"- כאיש אחד בלב אחד, הן לירושת הארץ, לכן מצאנו שבמעבר הירדן קבלו עליהם ערבות. מקור נביעתה של אחדות זו היא יחוד ה' והיא הכלי לגילויו של יחוד זה. זכות שמע ישראל היא האמירה הברורה שעם ישראל המאוחד מתוקף היותו עם ה' (ה' אלוקינו) נלחם באויביו לא למען עצמו אלא כדי לגלות בנצחונו את יחוד ה' באופן רחב ומשמעותי יותר, כדבריו הנפלאים של הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ז הט"ו "ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה" וכן נאמר בדוד "כי מלחמות ה' אדוני נלחם". החדרת ההכרה ביעודו של העם וביעדיה של המלחמה באויביו, הם הם אויבי ה', עומדים בפתיחת דבריו של משוח המלחמה והנם בעלי ערך מרכזי ביכולת לעמוד במלחמה בגבורה ולנצח. [בשולי הדברים נראה להעיר שבסוטה מב'.- דרש רבי יוחנן את הנאמר בגלית- "ויגש הפלשתי השכם והערב" כמתיחס אל קריאת שמע, "אמר ר' יוחנן כדי לבטלן מק"ש שחרית וערבית" והנה טענתו של גלית היתה "ברו לכם איש וירד אלי" דרישה שמשמעותה להפגש במלחמה עם איש כללי שכולל את כל ישראל ומייצג מכח זה את הקב"ה כמאמר חז"ל שם "ואין איש אלא הקב"ה " וזהו ענין הביטול מק"ש שחרית וערבית וכמש"נ].

ג. גבורה וחוזק לב- "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" לכאורה נראה שיש כאן כפילות, אמנם רכות הלב והיראה אינם דבר אחד. דעת הגר"א באדרת אליהו היא "אל ירך קודם הליכת דרכם למלחמה אל תיראו היא בשעה שהולכים למלחמה". נראה שלפי הגר"א רכות הלב היא מעצמה ולכן היא באה אף קודם ההליכה למלחמה, לעומתה היראה מתעוררת מהתבוננות בדבר המיירא ולכן היא שייכת דווקא בשעת ההליכה למלחמה. עוד יש לעיין מדוע בהמשך בפסוק ח' בפניה אל היראים ורכי הלב הוחלף סדר הדברים "מי האיש הירא ורך הלבב". יתכן לומר שכאן מקדימים את היראה שהיא חרפה פחותה מרכות הלב. דעת הנצי"ב בהעמק דבר בפסוק ג' שכתוצאה מהגדרת העומדים מול ישראל "אויביכם" נובע הציווי "אל ירך לבבכם לעשות בהם רעה כשיפלו בידכם" (והדברים נקשרים למאמר חז"ל על אויביכם שלא ירחמו עליכם כשתפלו בידם) וממילא למדים אנו יסוד חדש שיש חשיבות בהגדרת העומד ממול כאויב ובהכנת המחנה לרגע שאחרי ההכרעה הראשונית בו ידרשו ללב חזק שאינו נכנע בפני תחנוני האויב. היכולת להלחם בכל העוצמה קשורה ותלויה בביסוסה המוסרי של המלחמה ב"אויב" והכרעתו המוחלטת בסיום הקרב. ביסוס מוסרי זה צריך לבוא דווקא מפיו של משוח המלחמה העומד מול מערכות הצבא ומפיח בהם רוח גבורה ויראת ה'. (לפי דברי הנצי"ב מובן מדוע ביחיד נאמר הירא ורך הלבב שם היראה נפוצה יותר מרכות הלב משא"כ בכלל המחנה, שם יש צורך לבסס את מוסריותה של המלחמה) נראה שמקור דברי הנצי"ב הוא בשני מקומות: א' בשמואל ב'- ג', לט' בדברי דוד לעבדיו על הריגת אבנר "ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני". ב' בדברי הימים ב'- יג', ו'-ז' בנאום אביה בהר צמרים "ויקם ירבעם בן נבט עבד שלמה בן דוד וימרד על אדוניו ויקבצו עליו אנשים רקים בני בליעל ויתאמצו על רחבעם בן שלמה ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם".

ד. הבטחת הצלחה- "כי ה' אלוקיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" וברמב"ן "להושיע אתכם שהם ינָצלו במלחמה ולא יפקד מהם איש כי יתכן שינצחו את אויביהם וימותו בה מהם רבים כדרך המלחמות... והנה הכהן שהוא העובד את ה' יזהירם ביראתו ויבטיחם אבל השוטרים ידברו בנוהג שבעולם 'פן ימות במלחמה' " ישוב דומה לסתירה בין דברי הכהן לדברי השוטרים מבוארת היטב בדברי הרמב"ם שתחילת דבריו הובאו לעיל וז"ל "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תדעו רעה ויענה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא". ההדרכה הרוחנית אינה יכולה להסתיים אך ורק בבירור היעדים ועידוד הלוחמים היא צריכה לומר בקול ברור כי ה' מתהלך בקרב המחנה והוא הנלחם וכי הפועל עמו בדרך שהותוותה מובטח לו שיצליח וישלים את משימתו.

ה. דאגה לפרט ולעורף- "ודברו השוטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו... נטע כרם ולא חללו ... ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה". כאן מתחילה ירידה לעיסוק בפרטיות ולכן השוטרים הם המשמיעים את דבר הכהן, כמבואר בגמ' שהכהן עצמו אומר והשוטרים משמיעים (סוטה מג'). ישנה מחויבות להתייחס לבעיות הפרטיות היוצרות אצל הלוחמים חוסר יכולת להלחם בכל לבם וממילא יכולים הם להיפגע בעצמם ולא להכלל בהבטחת התשועה. וכך הם דברי המהר"ל בגו"א לפסוק ח'- "מפני שאלו ג' דברים הוא מתירא שמא ימות במלחמה... ומחמת זה חלשה דעתיה ואיתרע מזליה וימות במלחמה". אפשרות נוספת יש כאן והיא דברי הספרי "למה נאמרו כל הדברים הללו שלא יהיו ערי ישראל נשמות" למרות העיסוק העיקרי בנושא המלחמה ישנה חשיבות לשים לב למצבן של ערי ישראל ולהמשך מינימלי של התפתחות, בנין ונטיעה. ראיה כוללת זו אף בשעת מלחמה מוטלת על כתפי המנהיג הרוחני באמצעות השוטרים האחראים על הפעולות הפרטיות.

ו. מי הירא? אין ירא!- "ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" כאן לפי דרשת חז"ל השוטרים אומרים מעצמם בלי דיבור של הכהן. המנהיגות הרוחנית לא זו בלבד שחייבת היא לגלות בעצמה אומץ רוח ובטחון מוחלט בה' אלוהי מערכות ישראל, אלא שגם אינה רשאית להתייחס כלל לביטויים של חולשה אנושית אף אם הם קיימים. הטיפול בחולשות אינו מוזנח, אך אין לחולשה מקום בפיו של משוח המלחמה, מבחינתו כולם גיבורים. אמונה פנימית זו יש בכוחה לחזק את הלבבות החלושים ולסייע בידם להתגבר על יראתם ורֹך לבבם ולצאת למלחמה עם אחיהם.

ז. הירארכיה ושוויון- "והיה ככלת השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם", מול דברי ה' אין מעמדות של מפקדים וחיילים, כולם כאחד ממלאים תפקיד חיוני במלחמת ה'. הדרגת הדרגות בצבא ה' אינה אלא דרך טכנית לסידור המלחמה. הקצין והחייל עומדים כשוים אל מול הכהן משוח המלחמה ושומעים את מסריו הרוחניים והצבאיים באותה רמה, רק בסדר ניהול הקרב מתמנים שרים ומפקדים המובילים את העם כולו אל המערכה.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה לחזק את לבנו עם שאר לבותיהם של ישראל בעמידתנו במערכה זו ולראות בנקמת דם עבדיו השפוך ובישועת ישראל וגאולתו.

(פורסם בענבי הכרם # פרשת שופטים)