מסופר על הרב נפתלי אמשטרדם זצ"ל, תלמידו המובהק של רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שאמר פעם לרבו : "אם היה לי מוח כמו של רבי עקיבא איגר, לב כמו של בעל "יסוד ושורש העבודה" ומידות כמו של רבנו- אז יכולתי באמת להיות עובד ה'. ענה לו רבי ישראל: "ר' נפתלי, אתה עם המוח שלך, הלב שלך והמידות שלך יכול וצריך לעבוד את ה' ולהיות עבד ה' באמת".

ה"מסילת ישרים" פותח את ספרו "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא, שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו". כל אדם נולד לתוך עולם אחר, באזור מיוחד עם סביבה מסוימת, למשפחה שהרכבה כך וכך, עם כשרונות, תכונות ונטיות שמיוחדות רק לו. החובה של כל אחד היא להשתמש במתנות שניתנו לו ולמצותם לעבודת ה'. לכל אחד תפקיד וייעוד משלו "ולא ראי זה כראי זה ". הכהן הגדול עובד את עבודתו לפני ולפנים, הכהנים האחרים רק בהיכל. הלויים, יש ביניהם משוררים ויש שהינם שוערים בלבד. והישראלים כל עבודתם היא רק מחוץ למקדש. כל אחד עובד במקומו ובכך מקיים את "חובתו בעולמו".

על קרח דורשים חז"ל (שמות רבה פ' נא-א) "ואץ להעשיר לא ינקה" (משלי כח, כ) – זה קרח שהיה לוי, וביקש ליטול כהונה גדולה. ומה היה סופו? "ותפתח הארץ את פיה".

קרח חשב שכדי לעבוד את ה' באמת, כדי להגיע לפסגת העבודה, חייבים להיכנס דווקא אל הקודש פנימה, רק בתור כהן גדול הנכנס לפני ולפנים אפשר למלא את הייעוד. ולכן טען "כל העדה כולם קדושים" למה אין שוויון הזדמנויות לכולם? למה מונעים ממני לעבוד את ה' עבודה תמימה?

אבל כמובן, אין זה "חובתו בעולמו" של קרח לעבוד דווקא לפני ולפנים, עבודתו בתור לוי היא בחוץ.

על פי דברים אלו ניתן להבין את דברי האר"י ז"ל שאמר: "צדיק כתמר יפרח"- סופי תיבות "קרח". מסביר הרב משה וולפסון שליט"א (משגיח רוחני בישיבת "תורה ודעת" בניו-יורק) בספרו "אמונת עתיך", שמקום הפרחת התמר הוא בחוץ, בחצר, דווקא שם יש את כל התנאים הנאותים לגידולו. בלי השמש, הרוח והמרחב הוא לא יכול להתפתח כראוי, אם ננסה להכניס את עץ התמר לבית הוא יבול ויכמוש. כך גם, לכל צדיק יש מקום גידול מיוחד, מקום הגידול וההפרחה של קרח היה כמו לתמר "בחצרות אלוקינו יפריחו" דווקא חצרות הבית הוא מקומו- לא בפנים.

בסופו של דבר, בני קרח יבינו את טעות אביהם, ויבינו שמקומם האמתי הוא בחצר בית ה'. אבל רק לבסוף ולכן דווקא סופי התיבות "צדיק כתמר יפרח" הם "קרח".

לפי זה ניתן להסביר את דברי חז"ל על הפסוק הראשון של ספר דברים "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל... במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב". ומביא רש"י "וחצרות"- "במחלוקתו של קרח". ולא מובן מה קשור חצרות לקרח?! אלא, לפי הנ"ל, חצרות אינו שם מקום, "חצרות" מסמל את המהות של מחלוקתו של קרח דהיינו, אי רצונו להסתפק בעבודת ה' "בחצרות" בלבד ורצונו להיכנס לפני ופנים ככהן גדול.

לאור זה, מובן הפלא ופלא מה שנאמר במזמור פד בתהילים "למנצח על הגתית לבני קרח מזמור... נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'". כמו שאמרנו, בסוף בני קרח עצמם מבינים את ייעודם ומכירים בכך שמקומם הוא דווקא בחצר ולכן "נכספה וגם כלתה" נפשם לשם.

אמנם, נראה להוסיף, שגם לקרח היתה תקופת הכנה בה היה שתול דוקא "בבית ה'". קרח, יחד עם כל דור יוצאי מצרים, זכה לגילוי שכינה הן בים סוף "וירא ישראל את היד הגדולה" והן במעמד הר סיני. אירועים אלו, עם שאר הניסים הגלויים שזכה בהם אותו דור, ויחד עם התורה שלמדו מפיו של משה רבנו יצרו מצב שכל העם היו "שתולים בבית ה'", כולם מחוברים לרבש"ע ולתורתו. לאחר שכולם כבר קשורים לבית ה', במצב זה יש חילוקי תפקידים, יש כאלה שתפקידם הקבוע היומיומי בבית פנימה, ואחרים שתפקידם מחוצה לה.

ובאמת, לכל אדם צריך שיהיה זמן בו הוא כן נמצא דווקא "בבית ה'" כדי שיוכל בסופו של דבר לפרוח "בחצרות אלוקינו". בזמן שהאדם בונה את אישיותו בזמן שהוא בבחינת שתיל רך בתחילת צמיחתו וגידולו, במצב זה חייבים להיות "שתולים – בבית ה'". אח"כ ניתן לקחת את השתיל ולהוציאו ולתת לו לפרוח "בחצרות אלוקינו".

יה"ר שנזכה כולנו להיות "שתולים בבית ה'" וננצל תקופה זו להכיר את עצמנו, ייעודנו וחובתנו בעולמנו, ולכל מקום שנגיע בעתיד, יתקיים בנו "בחצרות אלוקינו יפריחו".

(פורסם באשכולות # קרח תשס"ה)