שאלה

נשאלתי מה הדין באשה שבערב שבת חנוכה עזרה לילדיה המרובים להדליק נרות חנוכה (חלקם הדליקו נרות בתוך הבית וחלקם בחוץ) ומפאת שהדבר התארך, היא פנתה מיד בסיום ההדלקה להכנות השבת ושכחה להדליק נרות שבת. אשה זו נוהגת להדליק נר אחד כנגד כל אחד מבני המשפחה ועד היום נהגה להדליק נרות שעווה.

שאלתה, כעת ששכחה להדליק נרות שבת וידוע לה שעליה להוסיף נר, אך מכיוון שהיא ממילא מדליקה נרות מרובים כנגד בני משפחתה, ומפאת שחלק מבנותיה הן גדולות והיא מתביישת שידעו ויזכרו תמיד שאמא שכחה פעם להדליק נרות שבת, שאלתה האם יכולה להוסיף באיכות המצווה במקום בכמות, ולהדליק מעתה בשמן זית שהינו מצווה מן המובחר, אך תמשיך להדליק נרות כנגד בני המשפחה בלבד, מבלי להוסיף בכמות הנרות?

תשובה

דברי המהרי"ל

המקור להדלקת נר נוסף לאשה ששכחה להדליק נרות שבת, הוא בספר מהרי"ל (מנהגים) בהלכות שבת. המהרי"ל נשאל על כך על ידי בת אחותו, והורה לה:

"שתהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה בשיעורם עד עתה. ומתי שאירע תעניתה ותתוודה אז תתוודה ג"כ על עבירה זו, ואם רצונה להרבות תענית על ככה ולסגף עצמה להתכפר לה, תבוא עליה ברכה".

אם כן, המהרי"ל פסק שאשה ששכחה להדליק נרות שבת פעם אחת, צריכה להוסיף עליהם מכאן ולהבא. אך לא ברור מדברי המהרי"ל מה בדיוק עליה להוסיף. האם הכוונה שעליה להמשיך ולהדליק את אותה הכמות של נרות שהיתה רגילה עד היום, אלא שעליה להוסיף בשיעור השמן או באורך הנרות של כל נר ונר שרגילה להדליק, או שכוונתו שעליה להוסיף נר נוסף על כמות הנרות שהיתה רגילה להדליק כל שבת עד היום.

בדרכי משה הקצר (אורח חיים סימן רסג) אחר שהביא את דברי המהרי"ל הנ"ל כתב:

"וכל זה אינו אלא חומרות רחוקות. ואדרבה, נראה דכל המוסיף על הנרות גורע ומפסיד הכוונה של זכור ושמור. אבל הנשים נוהגות כדברי מהרי"ל שכל ששכחה פעם אחת מדלקת כל ימיה ג' נרות. ונראה דסמכו אדברי מרדכי דכתב במסכת ר"ה ריש פרק י"ט (סי' תשכ) דיכולין להוסיף על דבר המכוון וכן כתב שם האשיר"י (פ"ד סי' ג) ועיי"ש".

מדברי הדרכי משה משמע שהבין בדברי המהרי"ל שעליה להוסיף נר אחד נוסף על הכמות שהיתה רגילה. אך האליה רבה (סימן רסג ס"ק ט) כותב על דברי המהרי"ל:

"משמע דרק הוספה בעינן, כגון שמדליק נר גדול יותר או נותן מעט שמן יותר, אבל אינה צריכה להדליק עוד נר לתוספת, דלא כהבנת רמ"א ולבוש, ונראה להקל בזה לאשה עניה".

אם כן, האליה רבה הבין מדברי המהרי"ל כצד השני שהבאנו, שיש להוסיף רק בכמות השמן או באורך הנרות, אך למעשה הוא פוסק כך רק לאשה עניה שקשה לה להוסיף נר נוסף ממש.

הטעם בדברי המהרי"ל

בטעם דין המהרי"ל כותב הב"ח:

"ונראה דהטעם הוא, שבזה תהא נזהרת מאוד שלא תשכח עוד, שאם תשכח עוד צריכה עוד להוסיף נר בכל פעם שתהא שוכחת". כלומר, שהב"ח מבין שהוספת הנר מהווה קנס לאשה על שכחתה בכדי לגרום לכך שלא תשכח עוד. וכך מביא במשנה ברורה (סימן רסג ס"ק ז): "והכל משום קנס כדי שתהא זהירה בכבוד שבת".

עפ"י דברי הב"ח פוסק במגן אברהם (שם ס"ק ג):

"כי הדבר משום הכירא שתהיה זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת (ב"ח) ומהאי טעמא נראה לי דאם נאנסה ולא הדליקה, כגון שהיתה בבית האסורים וכיוצא בה, אינה צריכה להוסיף".

כלומר, שהנפקא מינה מכך שכל עניין התוספת הוא קנס, הוא שאם האשה היתה אנוסה ולא יכלה להדליק אין צורך שתוסיף מכאן ולהבא נר נוסף.

הבנה זו בדברי המהרי"ל אינה כלל מובנת מאליה, וכפי שכותב המחצית השקל (שם ס"ק ג):

"רצונו לומר, דבלי דברי הב"ח היה עולה על הדעת הטעם שצריך להוסיף נר הוא בא לכפרה, אם כן גם בנאנסה צריך כפרה קצת. או הוי סלקא דעתא טעם נר הנוסף לתשלומין מה ששכחה, אם כן הוא הדין בנאנסה. מה שאין כן לטעם הב"ח שתהיה זהירה מכאן ואילך, בנאנסה אינה צריכה להוסיף, דהא בלאו הכי היתה זהירה אלא האונס גרם לה שלא הדליקה".

אם כן, למרות שהמהרי"ל הזכיר בדבריו את הצורך בכפרה על השכחה להדליק, אעפ"כ נקטו הפוסקים, שההדלקה של הנר הנוסף אינו בא לכפרה, אלא כקנס לאשה וכערובה שלא תשכח שוב בעתיד, וממילא הדין של הוספת הנר קיים במקרה של שכחה בלבד.

דעת הרמ"א

כאמור, הדרכי משה הסתייג מדברי המהרי"ל משני נימוקים. ראשונה, הוא אמר שדבריו הינם חומרה רחוקה. ושנית הוא טען ש'כל המוסיף גורע' ושבהוספת הנר הנוסף מאבדים את ההדלקה של ב' נרות דוקא כנגד שמור וזכור.

את הסתייגותו השניה תירץ הדרכי משה על פי דברי המרדכי והרא"ש במסכת ראש השנה, שכתבו בעניין עשרת הפסוקים הנאמרים בברכות מלכויות, זכרונות ושופרות, שלמרות שאסור לפחות מהם, מותר להוסיף עליהם. וכפי שמצאנו במסכת מגילה (כג.) שמותר להוסיף על שבעת הקרואים של שבת וששת הקרואים של יום הכיפורים.

הדרכי משה מביא את דברי המהרי"ל להלכה ברמ"א (סימן רסג סעי' א) בתוספת הערתו מדברי המרדכי והרא"ש: "האשה ששכחה  פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה ג' נרות (מהרי"ל) כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר, ובלבד שלא יפחות (אשר"י ומרדכי מס' ר"ה ר"פ יום טוב) ".

אך נראה בדבריו, שהוא עדיין עומד בהסתייגותו הראשונה ובדעתו ש"כל זה אינו אלא חומרות רחוקות", ושבודאי מצד הדין אינה חייבת להדליק נר נוסף, אך בפועל הנשים קיבלו על עצמם מנהג זה וכפי שכתב בדרכי משה "אבל הנשים נוהגות כדברי מהרי"ל שכל ששכחה פעם אחת מדלקת כל ימיה ג' נרות". נראה שזו כוונתו בדבריו ברמ"א שכתב "האשה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה ג' נרות". משמע מדבריו, שאין זה דין וחובה, אלא שכך נוהגות הנשים בפועל להדליק נר נוסף, למרות שאין זו חובה ועל אף ההסתייגות של הרמ"א עצמו מהמנהג. וזו משום, שאחרי שהרמ"א תירץ את הסתייגותו השניה והסביר שאין קלקול במנהג המהרי"ל ואין בכך עניין של "כל המוסיף גורע", אז למרות שלדעתו מנהג המהרי"ל הנו "חומרה רחוקה" אך אם הנשים קיבלו זאת על עצמם, עליהם להמשיך במנהג זה, שהרי זו חומרה שאין בה שום קלקול.

מחלוקת הדרכי משה והאליה רבה

מכיוון שכל עניינו של המהרי"ל היה לקנוס את האשה בכדי שלא תשכח שוב להדליק נרות, ביודעה שכל שכחה נוספת תגרור הוצאה נוספת בהדלקת הנרות, מובן אם כן שהקנס צריך להיות בדבר שניכר לאשה ותהווה עבורה תזכורת מובהקת לשכחתה בעבר ותחזק אותה בעניין זכירת ההדלקה בעתיד. וכפי שכתב  המגן אברהם (שם, ס"ק ג):

 "כי הדבר משום הכירא שתהיה זהירה מכאן ולהבא בכבוד שבת".

נראה להסביר על פי זה את מחלוקת הדרכי משה והאליה רבה, האם המהרי"ל הצריך הדלקה של נר נוסף או שמספיק להוסיף בכמות השמן או באורך הנרות. נראה שמחלוקתם היא בשאלה מה מהווה סימן ניכר עבור האשה. האם רק הוספה של נר נוסף לגמרי, או שגם הוספה בכמות השמן מהווה שינוי וסימן מובהק עבורה.

נראה לומר שהדרכי משה הבין שהוספה של כמות נוספת של שמן בכל נר לא מהווה סימן מובהק, שהרי אין שיעור מסוים לשמן של נרות שבת וכן אין שיעור מסוים להוספה לאשה ששכחה, ואם כן באמת עם הזמן, סימן ההיכר עבור האשה הולך ונעלם. מה שאין כן, כאשר האשה מוסיפה נר נוסף, הרי שנר זה מהווה סימן ותזכורת תמידית עבורה.

על פי זה נראה לומר, שאשה שנהגה במשך שנים להדליק נרות שעווה, וכעת עקב שכחתה מקבלת על עצמה להדר במצווה ולהדליק בשמן זית דוקא, הרי שההדלקה בשמן זית מהווה עבורה סימן מובהק והיכר תמידי, לא פחות מהדלקת נר נוסף.

מחלוקת הפרי מגדים והביאור הלכה

האחרונים נחלקו האם יש לקנוס אשה ששכחה להדליק רק אחד מנרות השבת.

הפרי מגדים (אשל אברהם סימן רסג ס"ק ג) כותב:

"ואם מדלקת ב' נרות, ופעם אחת הדליקה רק אחד, צריכה להוסיף. וכן אם מדלקת הרבה ושכחה פעם אחת וחסר אחד, תדליק יותר, שתהא זהירה".

כלומר שלפי הפרי מגדים, גם על שכחה של נר אחד יש לקנוס את האשה. אך הביאור הלכה חולק על כך וכותב (סימן רסג סעיף א ד"ה ששכחה וכו'):

"ולא נהירא דכל זה הוא רק מנהג והבו דלא לוסיף עלה".

כלומר, שלדעת הביאור הלכה, מכיון שכל הקנס של המהרי"ל הוא רק מנהג ולא דין, אין להחמיר בו כל כך ואין לקנוס כלל אשה ששכחה להדליק רק אחד מהנרות.

מכיוון שכפי שראינו, דברי המהרי"ל הינם בגדר מנהג ולא דין נראה שכל העניין הוא לשמר את יסוד העניין, שהוא שיהיה במעשה ההדלקה של האשה תוספת שתהווה תזכורת מתמדת עבורה וקנס על שכחתה. ועל כן נראה שהתוספת באיכות המצווה שיש בהדלקה בשמן זית, עונה על הקריטריונים של המהרי"ל ואין צורך בתוספת בכמות הנרות בדוקא.

כשדולק אור חשמל

בשו"ת מלמד להועיל (חלק א, או"ח סימן מו) דן באשה ששכחה להדליק נרות שבת, אך בעלה הדליק נרות גז או אור חשמל, שמצד הדין ניתן לצאת בהם ידי חובת נרות שבת, אך בפועל הבעל לא התכוון לכך ולא בירכו עליהם. המלמד להועיל תולה דין זה במחלוקת הפרי מגדים (אשל אברהם שם ס"ק ג) והביאור הלכה באשה ששכחה להדליק אחד מהנרות שהיתה רגילה בהם. שהרי גם כאן הדליקו אורות בבית, אך תמיד בכל שבת מדליקים אור ובנוסף מדליקים גם נרות שבת. לפי הפרי מגדים שעל שכחה של נר אחד חייבים להוסיף נר, ברור שאשה זו חייבת להוסיף. אך לדעת הביאור הלכה שעל שכחה של אחד מהנרות לא חייבים להוסיף נר, יתכן וגם אשה זו ששכחה לגמרי אך היה אור בביתה בליל שבת, יתכן והיא אינה חייבת.

המלמד להועיל פוסק, שאם הוספה של נר תפגום ב"יופי הידור השולחן" כי אין פמוט נוסף של כסף בדומה לפמוטים הקיימים –

"אזי יכולין להקל בענין דידן או שתוסיף רק בגודל הנרות או שתתן שוה של נר הנוסף לקופת חלה. ורק אם אינו מערבב כלל, מהיות טוב תחמיר עפ"י דעת הפמ"ג להוסיף עוד נר, ופטור בלא כלום א"א משום שעל כל פנים פשעה האשה ששכחה להדליק ולא ברכה על הנרות".

רואים אם כן, שהמלמד להועיל סמך על הוספה של מעט שמן רק משום פגיעה "ביופי והידור השולחן". נראה בוודאי שיודה שניתן לוותר על הוספה של נר נוסף ומסתפק בהוספה של שמן, משיקול של פגיעה בבעלת הבית בעיני בנותיה שיראו תמיד במספר הנרות שאמן שכחה פעם להדליק נרות שבת.

בדומה לדברי ה'מלמד להועיל' פסק בשו"ת אור לציון (חלק ב - הערות פרק יח - דיני הדלקת הנרות בערב שבת):

"ונראה שכיון שעל כל פנים יש בנר חשמל משום שלום בית, אם אשה שכחה להדליק נר שבת, אך הדליקה את אור החשמל כדי שיהא הבית מואר, אין לקנוס אותה להוסיף נר כדין מי ששכחה להדליק נרות שבת, וכמבואר ברמ"א בסימן רס"ג סעיף א', שכיון שיש עכ"פ שלום בית, אין לקונסה אף שלא קיימה מצות הדלקת הנרות".

וכן פסק גם הילקוט יוסף (שבת א הערות סימן רסג, סעיפים ב-ה - החייבים בהדלקה אות מב):

"וכיון שנחלקו בזה הפוסקים, ובזמן הזה יש בלאו הכי אור החשמל, והמקום מואר יפה, וליכא חששא שיכשל בעץ או באבן, יש להקל שלא לקונסה בזה. שוב ראיתי שנסתפק בזה בשו"ת מלמד להועיל (אורח חיים סימן מו). ע"ש. ולענין הלכה שאלתי למרן אאמו"ר שליט"א והסכים לדברינו הנ"ל, שאין צריך לקונסה, אם אור החשמל היה דלוק".

אמנם, בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סימן יא) סובר שאין באור החשמל הדלוק בכדי להציל את האשה מהקנס של הדלקת נר נוסף, וזה מכמה טעמים:

א) בדרך כלל לא האשה היא שמדלקת אור החשמל בבית כי אם בעל הבית, ובני הבית, ואפילו כשהיא מדלקת היא לא מדלקת בדייקא בזמן הדלקת הנרות, ובודאי לא ביחוד לשם שבת, ואם כן יוצא שלא הדליקה באותו שבת הדלקת הנר לשם שבת כדרוש וכנהוג. ולכן חל עליה שפיר הקנס של הוספת נר עבור כך.

ב) ועוד זאת, מכיון שרגילים להדליק נרות - שבת מיוחדים לכבוד שבת, יוצא במציאות כשפעם מחסרים מעשות זאת, מרגישים בחוש שחסר העונג שבת והכבוד שבת.

ג) מכיון שאור חשמל זה דולק באותה אמת מידה שדולק בכל ימות השבוע, ולא מייחדים אור - חשמלי מיוחד לכבוד שבת, המציאות היא שאין בעצם הדלקתו חוש של כבוד שבת ועונג שבת.

ד) לא פשוט שאפשר מדינא לצאת ידי חובת הדלקת נר שבת באור חשמלי על סוגיו. ומכיון שרובם ככולם מקפידים באמת שלא להדליק נרות שבת בנרות חשמליות אם כן נחשב הדבר כקיבלו עלייהו על כך, ולא יוצאים בזה ידי חובה בכל אופן שהוא, לכן שפיר נשאר דינו של הרמ"א דאם שכחה האשה פעם אחת להדליק נר השבת שצריכה להדליק כל ימיה ג' נרות וכו'.

גם בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן ל"ג) כתב שבכה"ג ראוי שתוסיף נר.

אם כן, הפוסקים האחרונים נחלקו בזמן הזה שיש אורות חשמל דלוקים, האם עדיין יש לקנוס את האשה על שכחתה או לא.

נראה שיסוד מחלוקתם הוא האם הקנס של המהרי"ל בא להזכיר את האשה להדליק נרות בשביל שלא נישאר בחושך ותיפגם שלום הבית, או שהסיבה היא רק בכדי שהאשה תזכור ותקיים את מצוות החכמים שעליה ותברך על נרות השבת שמדליקה.

נראה שגם אליבא דהציץ אליעזר והשבט הלוי שיש לקנוס את האשה גם כששלום הבית לא נפגע כלל, הרי שגם הקנס של הוספה באיכות ההדלקה של שמן זית מהווה קנס ראוי ואינה צריכה להוסיף בכמות הנרות בדוקא.

ליל שבת חנוכה

יש לזכור שהשאלה נשאלה בנוגע לשכחת הדלקת נרות שבת בליל שבת חנוכה, כשהאשה עזרה לילדיה להדליק נרות חנוכה וחלקם הדליקו נרותיהם בתוך הבית.

בעניין זה פסק השולחן ערוך בהלכות חנוכה סימן תרעח:

"מי שאין ידו משגת לקנות נר חנוכה ונר שבת, יקנה נר שבת מפני שלום ביתו".

על הלכה זו כותב המגן אברהם (שם, ס"ק ב):

"ואפשר דבזמן הזה שמדליקים בפנים יקנה נר חנוכה ואעפ"כ לא ישב בחושך. ואף על פי שאסור לאכול לאורה, מ"מ כיון דא"א בעניין אחר, הוי כשעת הסכנה דמניחו על שלחנו אף על פי שע"כ משתמש בו".

ומביא על כך במשנה ברורה (שם, ס"ק ב):

"יש אומרים דבזמן הזה שמדליקין בפנים יקנה לנר חנוכה שהרי לא ישב בחושך. ואף על פי שאסור להשתמש לאורה הוי כשעת הסכנה דאיתא לעיל בסימן תרע"א ס"ה דמניחה על שולחנו. אבל רוב האחרונים הסכימו דאין לחלק בזה בין זמן הגמרא לזמנינו".

נראה שבכה"ג שהאשה עצמה עזרה לילדים בהדלקת נרות חנוכה, הרי שבמקרה זה כל טעמיו של הציץ אליעזר לחייב אשה בקנס למרות שיש אור חשמל, אינם שייכים. שהרי כאן האשה עצמה הדליקה נרות שהם תוספת על אור החשמל שדולק בבית ביום רגיל.

מסקנה

לאור האמור, נראה שיש מקום להקל ולהסתפק בקנס של הוספה באיכות ההדלקה ע"י הדלקה בשמן זית דוקא משום שקנס זה מהווה תזכורת מובהקת עבורה, ואין חובה שתוסיף נר נוסף על כמות הנרות שהיתה רגילה להדליק. ובפרט יש להקל בכך, כאשר האשה עצמה הדליקה נרות חנוכה בביתה בליל שבת.