בפרשתינו מופיעה פרשה שניה של קריאת שמע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" (דברים יא, יג), ובפרשת ואתחנן קראנו את הפרשה הראשונה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים ו, ד).

אם נתבונן בהבדל בין שתי הפרשיות נגלה כי הפרשה ראשונה נאמרה כולה בלשון יחיד: "וְאָהַבְתָּ ... בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ", אך פרשה שניה של ק"ש נאמרה כולה בלשון רבים: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". מהו ההבדל בין שתי הפרשיות?

הגמ' בברכות (יג.) אומרת:

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ? כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת.

הרי שפרשה ראשונה היא קבלת עול מלכות שמים, ופרשה שניה היא קבלת עול מצוות. כל יחיד ויחיד יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולכן נאמרה פרשה זו ביחיד. אך כדי לקיים את כל תרי"ג המצוות – כאן חייבים את כלל ישראל, כי אי אפשר לאדם יחיד לקיים את כל מצוות התורה. ישנם מצוות שהם שייכות לכהנים, וישנם מצוות השייכות למי שיש לו קרקע, ולא ניתן לאדם בודד לקיימן. ולכן, כדי לקיים את כל התורה כולה, צריך את הערבות ההדדית שבין כל חלקי עם ישראל, ולכן נאמרה פרשה זו בלשון רבים.

רעיון זה אומר האור החיים הקדוש בפרשת תרומה. על כל הכלים של המשכן נאמר "ועשית" – בלשון יחיד. אך רק על הארון כתוב "ועשו ארון" – בלשון רבים. מדוע? כי הארון מסמל את התורה והמצוות – "ארון העדות", ולקיים את כל התורה כולה אפשר רק ע"י כלל ישראל, ואין בידי היחיד לקיים את התורה כולה.

כמו כן אנו מוצאים הבדל זה בין פרשת משפטים לפרשת יתרו. לפני קבלת התורה נאמר: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח), ואילו בפרשת משפטים נאמר: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).

מהו פשר השינוי שבפרשת יתרו נאמר "נעשה", ובפרשת משפטים "נעשה ונשמע"? אלא ההבדל הוא שבפרשת יתרו נאמר "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו" – כלל עם ישראל יכול לעשות את כל התורה כולה, ולכן נאמר "נעשה". אך כאשר כל אחד ואחד מעם ישראל עונה בנפרד, הרי ישנם מצוות שרק כהנים או מלך יכולים לקיימם ואנחנו יכולים רק ללומדם, ולכן נאמר "נשמע" – את המצוות שלא ניתן לקיימן אנו נלמד, ויחשב כאלו קיימנו אותם.

וכן כותב המשך חכמה בענין זה על הפסוק: "ואתן צאני צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם" (יחזקאל לד, לא). כמו שבאדם יש ראש, עיניים וכו', כך בכלל ישראל יש ראשי העדה, עיני העדה וכו', ולכל אחד ואחד ישנם מצוות ששייכות לו. ישנם מצוות השייכות למלך, וישנם מצוות השייכות לסנהדרין וכו', ולכן רק כאשר עם ישראל הוא אדם – בשלימותו, ניתן לקיים את כל התורה כולה. זהו יסוד הערבות שקיים בכלל ישראל, ואחד מזכה את השני במצוות שלו, וכך מתקיימת התורה כולה. דבר זה מחייב כל אחד ואחד מעם ישראל, שאם אדם אינו מקיים את המצוות השייכות לו, הוא פוגע לא רק בעצמו אלא בכלל ישראל כולו.

רעיון זה ניתן לראות גם בהבדל בין תפילין של יד לתפילין של ראש. תפילין של יד, שהם כנגד הזרוע, שייך לעולם העשיה – קיום המצוות, ואילו תפילין של ראש, שהם כנגד המוח, שהוא עולם המחשבה – קבלת עול מלכות שמים. אם נשים לב, תפילין של יד עשוי בית אחד, ואילו תפילין של ראש עשוי ארבעה בתים. הראש, שזה כנגד קבלת עול מלכות שמים – כל אחד ואחד מקבל לפי מדרגתו האישית. אך תפילין של יד – שזה קיום המצוות, כאן צריך את כל כלל ישראל, ולכן זה בבית אחד.

זוהי "ברית הערבות" הקיימת בעם ישראל, כי "כל ישראל ערבים זה לזה". מתוך ערבות ואחדות זו יזכנו ה' לראות בנחמת ציון וירושלים, ויקוים בנו דברי הנביא בהפטרת השבת: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נא, ג).