מעשה באחד מגדולי הרבנים לפני למעלה ממאה שנה, שיצא למסע בין קהילות ישראל על מנת לגייס תרומות עבור ישיבתו.

לילה אחד, בהיותם באכסניה על אם הדרך, התעורר הרב משנתו והרגיש צמא גדול. תלמידו שלן לידו התעורר גם הוא, וראה כיצד קם הרב והחל ללכת למקום שבו הייתה חבית המים של בעל האכסניה.

התלווה אליו התלמיד, ומה רבה הפתעתו. כאשר הגיע רבו לחבית המים, סב הרב על עקביו וחזר למיטתו. בבוקר, לאחר שהתפללו וסעדו פת שחרית, שאל התלמיד את רבו מה פשר המעשה שאירע בליל אמש, מדוע טרח הרב ללכת עד לחבית המים אך בהגיעו לשם לא שתה אפילו טיפה אחת?

ענה הרב ואמר, כאשר התעוררתי והרגשתי צמא, התלבטתי האם להתגבר על יצרי ולא ללכת לשתות, או שמא אין זו אלא עצלות גרידא העטופה בתירוץ של התגברות על היצר.

החלטתי לא להתעצל, ולכן קמתי והלכתי עד חבית המים, ומשהגעתי לשם לא שתיתי, על מנת להראות לעצמי שאפשר להתגבר על היצר אם באמת רוצים בכך.

בפרשתנו מצווה התורה את הנזיר שלא לשתות יין ושלא לגלח את שערו.

מסבירים המפרשים שיש כאן שני עניינים המסמלים את הפרישות מתאוות העולם הזה:

היין מסמל את ההוללות ואובדן הדעה מתוך שקיעה בתאוות האכילה והשתייה, והשיער מסמל את היופי הגופני שרוב בני אדם משתעבדים לו כל חייהם.

ונשאלת השאלה, בשלמא  איסור שתיית היין מסמל את ההימנעות מאכילה ושתייה שאינם לצורך, אך בנוגע לשיער, אדרבא, היה צריך לצוות לגלחו כל ימי משך הנזירות כדי להדגיש שאין הולכים אחר היופי החיצוני, ומדוע צוותה התורה דווקא לגדלו ולא לגלחו?

אולי אפשר לתרץ, שאמנם הנזיר מגדל את שערו, אך בסוף נזירותו הוא מצווה לגלח את כל השיער היפה שגדל ולשרפו באש. דווקא בגמר ימי הנזירות נדרש הנזיר להראות שאכן הוא מבין שאין תועלת ביופי לשם עצמו אלא רק לשם שמים.

 יתכן והתורה רצתה ללמדנו שתי דרכים בעבודת המידות של האדם.

הדרך האחת הינה הימנעות גמורה מכל דבר שעלול להכשיל את האדם, כדרך שהנזיר נמנע משתיית יין.

הדרך השנייה באה ללמדנו שאף אם משתמש האדם בדברים מענייני העולם הזה, לפעמים בסוף הדרך צריך הוא להראות שהכל היה לשם שמים ולא לצרכיו הפרטיים והאישיים.

יהי רצון שנזכה לכוון את כל מעשינו, דבורנו ומחשבותינו לשם שמים,  ומתוך כך יתקדש שמו יתברך בעולם, ותרום קרן ישראל.