פרשתנו, פרשת מסעי, פותחת בתאור ארבעים ושניים מסעיהם של בני ישראל, החל מיציאת מצרים וכלה בערבות מואב. וכבר נדרשו רבותינו הראשונים לפשר אריכות זו בתאור המסעות.

רש"י מביא בשם רבי משה הדרשן, שמטרת הדבר היא להודיע חסדיו של הקב"ה עִם ישראל, שאע"פ שגזר עליהם לנוד במדבר ארבעים שנה, עם כל זאת רוב המסעות היו בשנה הראשונה ובשנה האחרונה, ועשרים מסעות התפרשו על פני שלושים ושמונה שנים, כך שרוב הזמן ישבו במקומות קבועים.

הרמב"ן מצטט את דברי הרמב"ם, האומר שהתועלת באזכור כל אותם מקומות היא בכך שתתבסס אצלנו האמונה בכל אותם ניסים שקרו במדבר במשך ארבעים שנה, כגון לחם מִן השמים, הבאר שהלכה עִמם ממקום למקום, וכו', שלא נבוא לתלות את שנות הנדודים במדבר בדברים טבעיים.

כשנעיין ברשימת המסעות נוכל להבחין בשני דברים:

א. ארבעה מקומות שמפורט בהם ארוע כלשהו.

ב. ארועים מרכזיים הושמטו מהרשימה.

ברעמסס (פרק לג פסוקים ג-ד) מפורטת יציאת מצרים, מכת בכורות וניפוץ אלילי מצרים. באילים (שם פסוק ט) מסופר על שתים עשרה עיינות מים ושבעים תמרים. ברפידים (שם פסוק יד) מסופר על המחסור במים. ובהֹר ההר (שם פסוק לח) מסופר על מיתת אהרון.

לעומת זאת, קריעת ים סוף כמעט ואינה מוזכרת ("ויעברו בתוך הים המדברה", שם פסוק ח), ודברים אחרים אינם מוזכרים בכלל: התלונות במרה ובמדבר סין, חטא העגל, חטא המתאוננים (גם חטא המתאווים נרמז בלבד), חטא המרגלים, קרח ועדתו, תלונות המים לאחר מות מרים, תלונות הדרך לאחר מות אהרון וחטא בעל פעור (אולי רמז יש כאן לדברי רש"י בתחילת חומש דברים, שהתוכחות לא נאמרו במפורש ובריש גלי).

אפשר לומר, שבשלב זה של ההתארגנות לכניסה לארץ, אין מקום להזכיר את חטאי העבר, אלא לחדד את הלקחים שמן הראוי שיילמדו לעתיד.

כנגד רעמסס, בה ראו בנ"י את אפסיותה של עבודה הזרה, נצטוו לקמן: "והורשתם את יושבי הארץ מפניכם ואבדתם את כל משׂכיותם כו' " (שם פסוק נב).

כנגד שתים עשרה עינות מים, הודרכו בנ"י לשמור על ייחודיותו של כל שבט ושבט, שעל אף האחדות המתבקשת של כלל ישראל, עדיין צריך כל אחד לשמור על עצמיותו, כדלקמן: "ולא תִסֹּב נחלה ממטה למטה אחר" (פרק לו פסוק ט).

שבעים התמרים הם שבעים חכמי הסנהדרין, שהם הסמכות ההלכתית העליונה, אפילו בדברים החמורים ביותר, דיני נפשות: "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט כו' ושפטו העדה כו' והצילו העדה כו' " (פרק לה פסוקים יב, כד-כה).

מותו של אהרון הכהן בא להזכיר לעם את חשיבותו של הכהן הגדול: "אשר משח אותו בשמן הקודש" (שם), ואת ייחודו של שבט לוי: "ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לָשָבֶת" (שם פסוק ב).

ניסי מצרים והציווי על זכירתם התמידית באים להזכיר לנו את הניסים הנסתרים, כדברי הרמב"ן בסוף פרשת בא, וכנראה שגם החזרה על ניסי המדבר באה על מנת לחזק בדור "המתנחלים" את הידיעה הברורה, שאף אם מכאן ולהבא כמעט ולא נזכה לראות ניסים בסדר גודל של שידוד מערכות הטבע, אך עם כל זאת עלינו לזכור ולהזכיר בכל עת ובכל שעה, שכשם שהקב"ה בקע את הים, הגיז את השליו והעלה את הבאר וכו', כך גם הוא הנותן לך כח לעשות חַיִל, "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד עַרֵי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב פרק י פסוק יב).

(פורסם באשכולות # מסעי תשס''ח)