כְּכֹהֵן

כְּכֹהֵן הֶעָטוּף בְּאוֹרוֹ שֶׁל רָקִיעַ /
יָדָיו מַשְׁפִּילוֹת מַבָּט לוֹ יַגִּיעַ /
חוֹזֵר אַחֲרָיו /
וְכוּלָנוּ בָּנָיו /
עֵינוֹ טוֹבָתוֹ עָלֵינוּ יַרְגִּיעַ /
וּמִבֵּין חַרַכָּיו שְׁלוֹמֵנוּ יוֹפִיעַ /

שריד יקר מקדושת מקדש וקדשיו יש לנו בברכת הכהנים. הכהנים עולים לדוכנם בברכת ה'עבודה' ולאחריה כימים בהם היה מקדש בנוי מברכים בני בניו של אהרן את ישראל עם קודש. על היבט אחד של ברכת הכהנים יסובו בעז"ה דברינו. 

בשש ברכות מתברכים ישראל בברכת הכהנים ואחרונה וחביבה שבהם היא: 'וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם'.לא לחינם נחתמת הברכה ב'שלום', שהרי הקב"ה בכבודו ובעצמו מברך בה את ישראל כלשונה של המשנה האחרונה בששת הסדרים:

"אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט), יְיָ עז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

מהו פשרו של 'שלום' זה שמלשון המשנה נראה כי יותר משברכה הוא הינו כלי מחזיק ברכה. עוד יש לנו לעיין כיצד נקשר השלום באהרן ובבניו המברכים את ישראל.

ה'שלום' במובנו הפשוט הינו יכולתם של ה'יחידים' לחיות בצוותא ובהרמוניה זה עם זה. מפורסמים הם דבריו של הרב קוק זצ"ל על לשון חז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (בעולת ראי"ה שם) ויש בנותן טעם לצטט מהם :

"השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא ע"י ריבוי השלום.. שיתראו כל הצדדים והשיטות ויתבררו איך כולם יש להם מקום". (השלכה מעשית וחשובה של תפיסה זו עיין במאמרי ראי"ה ח"א עמ' 45 במאמר 'לשני בתי ישראל' על ה'שלום' הנחוץ בין תורת אשכנז לתורת ספרד)   

ה'שלום' עניינו היכולת להכיל גם דעות ומנהגים שונים, אף כאלו הנראים סותרים ומבין כולם התורה מתלבנת והשלום יוצא לאורו של עולם.

דא עקא שקשה הדבר מאד לחיות ב'שלום' אדם עם חברו, קהלה עם חברתה, צבור עם צבורים אחרים. סיבת הקושי נעוצה בעין הרעה, בקנאה, במחשבה שהעולם כולו שייך לי/לנו, כל האמת היא נחלתי/נו. תוצאתה הטבעית והמתבקשת של מחשבה זו היא שכל אדם/צבור אחר בעצם קיומו כ'אחר' ו'שונה' פוגע בנחלתי ומיצר את צעדי.

ה'שלום' אינו רק היכולת ל'הסתדר' יחד בלית ברירה באמצעות הסכמות אלו או אחרות. השלום עניינו ההכרה כי אכן יש לשני, ל'אחר', מקום של כבוד בעולמו של הקב"ה. מקום הנובע בראש ובראשונה מעצם רצונו של הקב"ה ביצירתו וקיומו[1] וכמובן מובנה ותלוי בתרומתו למערכת הכללית של הודעת שם ה' בעולם.

הכרה זו מצויה אצל תלמידי חכמים ענוים ועובדי ה' המודעים לקטנותו וצרות אופקיו של האדם בעומדו מול א-ל דעות אשר לו נתכנו עלילות ובמעונו מתיישבות הסתירות. 

אותה רב-גוניות הבאה לידי ביטוי ב'שלום' השורר בישראל ראויה היא שתצא מפיו של אהרן ומפי בניו ההולכים בדרכיו. אהרן שאמרו עליו חכמים כי היה 'אוהב שלום ורודף שלום' התייחד במדת 'טוּב עין'  ובשל כך אף הוענקה לו הכהונה כדרשת חז"ל על הפסוק (שמות ד' יד'):

"וְגַם הִנֵּה-הוּא יצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָמַח בְּלִבּוֹ".

ובשבת קלט. :

"אמר רבי מלאי בשכר וראך ושמח בלבו זכה לחשן המשפט על לבו"

לא העלה לבו של אהרן אף גרגיר של טינה על אחיו שמונה להנהגת ישראל במקומו. בשל כך נמצא אהרן ראוי לכהונה גדולה ולשאת על לבו את שמות כל השבטים חקוקים על האבנים בגווניהן השונים מאוחדים כולם בתכשיט אחד לזכרון לפני ה'.

ורמז גדול יש בדבר כשתדקדק סופי תבות בפרשת פקודי (פ' לט' פס' יד') תמצא:

"וְהָאֲבָנִים עַל-שְׁמת בְּנֵי-יִשְרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְרֵה עַל-שְׁמתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל-שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָר שָׁבֶט"

כך גם בפרשת השבוע שעברה בתאור חנייתם ומסעם של ישראל אנו מוצאים (פ' א' פס' נב')[2]:

"וְחָנוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ לְצִבְאתָם"

ללמדנו כי ה'שלום' מושג מתוך עין טובה והכרתו של כל אחד בערכו של חברו ומקומו. רק על גביה של שלמות רב-גונית ואמיתית זו יכולה לבוא השראת השכינה וברכת ה' התלויה בה.

אפשר ועל פי דברינו זוכים אנו לירד לפשטו של מקרא עמום שבפרשתנו.

לאחר פסוקי ברכת כהנים נאמר:

 "וְשָמוּ אֶת-שְׁמִי עַל-בְּנֵי יִשְרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם"

סופו של הפסוק 'וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם' פשוט הוא כדברי המדרש ב-במדבר רבה פ' יא':

"שלא יהו הכהנים אומרים אנו נברך את ישראל תלמוד לומר 'ואני אברכם' "[3].

ואכן לא לחינם אין הכהן המעוטף בטלית יכול לראות את המתברכים ואין המתברכים רואים אותו, שהרי אין הוא משמש אלא כצנורה של הברכה מן הקב"ה לישראל.

לעומת זאת תחילתו של הפסוק 'וְשָמוּ אֶת-שְׁמִי עַל-בְּנֵי יִשְרָאֵל' נותרה סתומה. הפירוש המקובל הוא כי 'שמו את שמי' היינו הזכרת שם המפורש במקדש וכינויו במדינה (עיין רש"י ורמב"ן).

אולם יתכן ואפשר להציע כי 'וְשָמוּ אֶת-שְׁמִי' אינו מכוון לברכת הכהנים אלא לתפקיד הכהנים בהשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו (פרשת סוטה). ומה שפרשנו 'שמי' היינו שלום כך מצאנו שדרשו חכמים בויקרא רבה (ט',ט'):

"א"ר יודן ב"ר יוסי גדול שלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום הה"ד 'ויקרא לו ה' שלום' (שופטים ו')"

כאשר ישכינו הכהנים שלום בישראל שוב תוכלנה חמשת הברכות [יברכך, ישמרך, יאר, יחנך, ישא] לחול על ישראל מאת בוראם ואפשר שלזה רומזים חמשת הָאֲוִוירִים שעושים הכהנים באצבעותיהם[4]. 

נמצא כי תפקידם היותר עיקרי של הכהנים הוא השכנת השלום בישראל ורק בעקבותיו יכולה לבוא הברכה הכרוכה בשמו של מקום 'שלו"ם'.

ויורדים אנו לרמז נוסף לכשנבדוק[5] כמה פעמים מופיעה המילה שלום בכל חמשת חומשי תורה נמצאנה 26 פעמים כמנין שמו הגדול הוי"ה ברוך הוא, והוא פלא.

(פורסם באשכולות פרשת נשא תשס''ז)