פרשת השבוע שלנו נחתמת בסיפור לא פשוט. בנם של אשה ישראלית ואיש מצרי יוצא במחנה ישראל, ונוקב את שם ה'. דינו של דבר מזעזע שכזה לא התפרש לפני מקרה זה, (ואפשר שדווקא משום חומרתו הרבה, וכדברי הרש"ר הירש: "טעמו של דבר זה תלוי, כנראה, בחומרת אותו פשע... התורה לא רצתה להזכיר את האפשרות, שייעשה כן בישראל. ואכן רק מי שדם מצרי השפיע על אופיו, ביצע את הפשע הזה").

משה שואל בה', ומקבל את התשובה: "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת".

אולם כשבאים לתיאור ביצוע הדין, אנו נתקלים בדבר משונה. לאחר תיאור ביצוע הדין, מוסיפה התורה משפט הנראה כמיותר: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

והשאלה עולה מאליה: הרי כבר תואר ביצוע גזר הדין כאשר ציוה ה', וא"כ מהו הצורך לחזור ולכתוב "ובנ"י עשו כאשר ציוה ה' את משה", בפרט כאשר בניגוד למקומות רבים אחרים, כאן התורה איננה מסתפקת בחתימה במילים 'כאשר ציוה ה' את משה', אלא  מציגה אותם כמשפט חדש בפני עצמו, בנפרד מתיאור ביצוע הדין.

חז"ל והמפרשים כבר עמדו על עניין זה, וכתבו כמה דרכים בביאורו. גם הרמב"ן מאריך ומביא כמה דרכים ביישוב השאלה, ותשובתו האחרונה מקפלת בתוכה יסוד גדול וחשוב:

"והנכון בעיני בכאן, מפני שפרט בתחילה הסקילה ואחר כן חזר ואמר ובני ישראל עשו, כי טעם הכתוב, לומר כי כאשר דבר משה אל בני ישראל הוציאו מיד את המקלל ורגמו אותו, ועשו כן כל בני ישראל לשמור ולעשות כאשר צוה השם את משה, ולא לשנאת בן המצרי שנצה עם הישראלי, אלא לבער הפגום מתוכם".

לדברי הרמב"ן התורה רואה חשיבות רבה להדגיש באופן מיוחד שבני ישראל רגמו את המקלל לא מחמת שנאתם האישית על מעשיו, אלא כל מעשיהם היו רק לשמור ולעשות את דבר ה' ולבער הפגום.

מדוע כל כך חשוב הדבר? לכאורה אין זה משנה רבות מהו המניע בגללו ביצעו בנ"י את דבר ה', סוף כל סוף הדבר החשוב הוא שהמצוה נעשתה, ואין כאן אלא מעלה בעלמא של כוונה 'לשמה'.

אפשר לתת כמה תשובות לשאלה זו, אולם ברצוני להדגיש כאן היבט אחד. ישנה חשיבות גדולה ביותר לא רק לשאלה מה אתה עושה, אלא גם לשאלה מדוע אתה עושה זאת. משמעות זו אינה נוגעת רק להווה, למעלת העשייה העכשוית, אלא יש לה השלכה עתידית רחבה ומעשית ביותר.

שני אנשים העושים כעת במשותף מעשה דומה ממניעים שונים,  עשויים להתנהל אחרת זה מזה בצורה קיצונית בהשתנות הנסיבות, בהתאם למניעיהם המקוריים.

המחשה עזה לנקודה זו חווינו השבוע.

ציבור רחב בעם ישראל שיתף בקושי הגדול שלו לחגוג את יום העצמאות כבכל שנה ושנה. אולם בציבור הדתי ככלל, לא פשה הספק והפקפוק בשאלה האם ראוי לחגוג. מדוע?

דומני שהתשובה היסודית לכך היא כי מראש התפיסה כאילו שני ציבורים, אלה המאמינים בה', בהשגחתו וייעודו לעולם ובדברי נביאיו, ואלו המנותקים מכך לצערנו, חוגגים את אותו החג.

אכן, בשנים כתיקונם שניהם מציינים בחגיגות רבה את 'יום העצמאות'. אך המניע שונה לחלוטין, ולפיכך שונה לחלוטין גם מהות היום כולה.

אלה שלא זכו עדיי להחתבר לאמונתם, עבור רבים מהם משמעות היום ניתנת להסתכם במילים –'איזה כיף שיש מדינה! הבה ונחגוג!'. מהות היום איננה כוללת מבט רוחב, התבוננות עומק וחיבור אל העבר, העתיד והייעוד. ולפיכך, בשעת קושי וכאב, אכן חשים רבים כי 'לא מתאים' כעת לחגוג חגיגות.

לעומת זאת, עבור אלו המחוברים באמונת אומן, מדובר ביום הודיה לרועה ישראל ומקבץ נדחיו, על גאולתנו ועל פדות נפשינו מן הגלות המרה, בתיקון חילול שמו הגדול וכהגשמת דבריו המופלאים ביד עבדיו הנביאים, בדרך אל השלמת התכוננותנו הרוחנית כממלכת כהנים וגוי קדוש, המתקן עולם במלכות שמו. כאשר מהות היום היא הודיה מקרב לב, השולחת אותך באופן טבעי להתבונן בהקשר הרחב היותר, מאין באת ולאן אתה הולך, עצם השאלה האם לציין יום זה גם בעת כאב נעלמת מאליה ואף עשויה להיראות כחסרת הגיון.

דבר זה נכון כמובן גם במישור הפרטי, מי שאורח חייו תואם את רצון ה' במקרה, כי נסיבות חייו גורמו שכך יהיה נח עבורו כעת, עלול לאבד את דרכו לחלוטין בהשתנות הנסיבות.

מכאן נודעת חשיבות יתירה לעבודת הלב, להשתדל לא להסתפק בעשיית המעשים הנכונים, אלא להחדיר ללבנו עוד ועוד מחשקת מילוי רצון ה', עד אשר נזכה בע"ה במהרה יחד עם כל ישראל, לעבדו בשמחה ובטוב לבב ושכל מעשינו יהיו לשם שמים.