הפטרת השבוע, נבואת יחזקאל, עיקרה דינים המיוחדים לכהנים. יחזקאל מדגיש שתפקיד הכהנים אינו מצטמצם לעבודת הקרבנות והמקדש^[1]. תפקידם הנוסף הוא לשמש מנהיגים רוחניים, קרי מורים, רבנים, שופטים ודיינים לעם ה'. ה' מצווה את אהרן "להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. ולהורות את בני ישראל את כל החקים אשר דבר ה' אליהם ביד משה" (ויקרא י, י-יא). וכך בהפטרתנו: "ואת עמי יורו בין קודש לחול ובין טמא לטהור יודיעום, ועל ריב המה יעמדו למשפט, במשפטי ישפטוהו..." (מד, כג-כד). כך מצאנו גם בנבואת מלאכי שתפקיד הכהן להורות תורה לעם, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז).

יש להדגיש שכבר בתורה מודגש שהתפקיד הראשוני של הכהנים בפרט ושל שבט לוי כולו לא היה קשור כלל לעבודת הקרבנות, אלא "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). עוד לפני שהוקם המשכן כבר התבלט השבט הזה, כרוחני וכקדוש מכל השבטים. מפורשים הדברים במקרא עצמו, בזמן חטא העגל, כאשר מחפש משה את הכשרים שבעם "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי" (שמות לב, כו), ודרשה הגמרא "מכאן שכל השבט כשר" (יומא סו, ע"א). עד כדי כך כשר השבט, שבאהבת הלוים את קב"ה לא הססו להרוג גם "איש את אחיו [רש"י: מאמו] ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (שמות לב, כז). ועל כך שבחם משה בברכתו "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך" (דברים לג, ט).

משה מציין בברכתו שני יתרונות אחרים שבהם בולטת רוחניותו של השבט: "'אשר ניסתו במסה' - שלא נתלוננו עם שאר המלינים" (שם שם, ח, ורש"י שם). "'ובריתך ינצורו' - ברית מילה. שאותם שנולדו במדבר, כל ישראל - לא מלו את בניהם, והם היו מולים ומלו את בניהם" (שם שם, ט, ורש"י שם).

מרש"י עולה שההבדל בין שבט לוי לשאר השבטים התחיל עוד בגלות מצרים. הם היו מולים בניגוד לבני ישראל שלא מלו, ולכך נזקקו [בני ישראל] לדם מילה שיהא להם זכות לגאולה יחד עם דם פסח. גם המצרים ידעו ששבט לוי הוא שבט של כהנים, ועל כן במסגרת הכבוד שנהגו בכהני דת, לא שעבדו את שבט לוי. "מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי, תדע לך, שהרי משה ואהרן יוצאים ובאים שלא ברשות" (רש"י, שמות ה, ד).

במשך כל ימי עם ישראל שימש שבט לוי דוגמה וסמל לעבודת ה'. כך גם בנבואת יחזקאל בפרשתנו: "ואת תורותי ואת חוקותי בכל מועדי ישמורו ואת שבתותי יקדשו" (מד, כג). למרות שכל העם מצווים על שמירתם, מיוחד הוא השבט הקדוש הזה בהנחלת מורשת הדת לכל העם. כך גם בנבואת מלאכי: "תורת אמת היתה בפיהו...ורבים השיב מעוון" (ב, ו), עצם הדוגמה האישית של שבט הלוי העובד את ה' באמת היתה נושא לחיקוי על ידי העם. ואכן על הפסוק "כי מלאך ה' צבאות הוא" (שם שם, ז) דרשה הגמרא "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו" (מו"ק יז, ע"א)

הכהנים נדרשו כמובן גם להנהגה מוסרית-חברתית מיוחדת. כך למדו מאהרן אביהם שהיה "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ו[על ידי כך] מקרבן לתורה" (אבות א, יב). וכך מדגיש גם מלאכי "ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך איתי ורבים השיב מעוון" (ב, ו)^[2]. אפשר שגם בנבואת יחזקאל בהפטרת השבוע יש רמז לפן זה של עבודת הכהן, "ועל ריב המה יעמדו למשפט", רומז לכך שע"י עשיית המשפט מנעו הכהנים ריב בתוך בני ישראל.

דורשי רשומות אמרו ששם השבט "לוי" מעיד על השלום שהוא מביא "עתה הפעם ילוה אישי אלי" (בראשית כט, לד), כך ששמו מעיד על ההתחברות וההתלוות שלו לבני אדם. לא יפלא אפוא שכאשר חטאו בני ישראל בעגל, וכל בכורי בני ישראל שהיו מיועדים לעבודת הקרבנות והמשכן נפסלו מעבודתם, לא מצא הקב"ה שבט טוב ויפה משבט הלוי למלא מקומם^[3]. לזה רומז יחזקאל בפסוק הפתיחה של ההפטרה "והכהנים הלוים...אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם". יחזקאל מנבא על בני צדוק שיקרבו לעבודת המשכן משום ששמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעל ה', אבל אולי יש כאן רמז גם לימי קדם, שעה שהכהנים נבחרו לעבודת המשכן בגלל שלא עבדו את עגל הזהב.

ואנחנו תפילה לימים, שיחזור הצאן התועה וימצא את הרועה הנאמן. משישמרו כל העם את משמרת ה' תחזור העבודה להיות חלקו של כל העם ע"י בכוריה של כל משפחה ומשפחה. או-אז יחזור שבט הלוי לתפקיד המקורי להורות בין קודש לחול ולהודיע בין טמא לטהור "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא".

(מתוך הספר עיוני הפטרה)

,

,