בגין מיעוט הלימוד בספרי הנביאים, חלק ניכר מהנבואות אינו ידוע גם ליודעי דת ודין. שפר חלקן של הנבואות המשמשות כהפטרות שהן חוזרות ונקראות מדי שנה בשנה, שזכות התפילה מסייעת במעט להכיר חלק חשוב זה מתורת ישראל. אולם יש הפטרות שמפני סיבות שונות, אינן מתחילות בתחילתה של הנבואה, ולעיתים מטילה עובדה זו צל גם על הבנתנו את ההפטרה, אשר לכאורה ידועה לנו.

הדברים נכונים גם לגבי הפטרתנו, שאת פסוקי הפתיחה שבה ניתן להבין רק אחרי לימוד הפסוקים הקודמים לה מנבואת יחזקאל. "והכהנים הלוים בני צדוק, אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי, המה יקרבו אלי לשרתני, ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם נאום ה'" (מד, טו). במה זכו בני צדוק ליתרון שלא זכו לו כל שאר הכהנים? ומדוע רק הם יקרבו לשרת לפני ה'?

ואכן הפסוקים שלפני ההפטרה נושאים תוכחה מרה לכהנים שעבדו בבית המקדש, והם ערלי לב וערלי בשר - עובדי עבודה זרה ומבזי מצוות ה'. "ואמרת אל מרי אל בית ישראל, כה אמר ה' א‑לוהים, רב לכם מכל תועבותיכם בית ישראל. בהביאכם בני נכר ערלי לב^[1] וערלי בשר להיות במקדשי לחללו את ביתי, בהקריבכם את לחמי חלב ודם ויפרו את בריתי אל כל תועבותיכם" (מד, ו-ז). הביטויים "ערלי לב" ו"ערלי בשר" עומדים בסתירה לברית עם ה'. גם לברית המילה החתומה בבשרנו וגם לברית הלב החקוקה באמונתנו.

עונשם של הכהנים "בני הנכר", עובדי עבודה זרה ומחללי קדושת המזבח, הוא הרחקה מעבודות הכהונה הראשיות והעברתם לעבודות פחותות. "כה אמר ה' א‑לוהים כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי...והיו במקדשי משרתים פקודות אל שערי הבית, ומשרתים את הבית. המה ישחטו את העולה ואת הזבח לעם והמה יעמדו לפניהם לשרתם...ולא יגשו אלי לכהן לי ולגשת על כל קדשי, אל קדשי הקדשים, ונשאו כלימתם ותועבותם אשר עשו". הם יוכלו אפוא "לשחוט את העולה" [רש"י: "עבודה הכשירה בזרים ובעבדים ונשים"^[2]]. ולעסוק בעבודת הלוים שמחוץ להיכל [רש"י: "שומרים ושוערים יהיו"^[3]].

על רקע זה מובן מאוד הפסוק הראשון של הפטרתנו - "והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי המה [בניגוד לכהנים ערלי הלב והבשר שתעו והתעו, ולכן הורחקו מעבודת הכהונה] יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם נאם ה' א‑לוהים" - רק הם יעסקו בעבודות הקודש שרק כוהני אמת רשאים לעשותם.

המגיד מדובנה הסביר את פסוקנו גם בלא הקדמת הפסוקים הקודמים. ברור שערך כל קיום מצווה נמדד לפי האיש המקיים אותה על רקע זמנו ותקופתו. כך דרש ריש לקיש על נח שנאמר בו "איש צדיק תמים היה בדורותיו" (בראשית ו, ט) - "בדורותיו, וכל שכן בדורות אחרים" (סנהדרין קח, ע"א). רש"י בתורה הביא דעה זו "יש דורשין אותו לשבח". הווי אומר, שהעובדה שנח היה בדור רשעים ולא למד ממעשיהם, מוסיפה נופך לצדיקותו של נח^[4].

דוגמה נוספת יש להביא מרבקה, שעליה אומר הכתוב בתחילת פרשת תולדות "...בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן" (בראשית כה, כ), ורש"י מביא שם את המדרש: "וכי עדין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן? אלא להגיד שבחה שהיא בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע - ולא למדה ממעשיהם" (בראשית רבה סג, ד).

על פי זה ניתן להבין את הפסוק גם בלי הקשר לפסוקים הקודמים. כיון שהתקופה היתה קשה מבחינה רוחנית "בתעות בני ישראל מעלי", ובכל זאת בני צדוק לא נשטפו בזרם התועים אלא "שמרו את משמרת מקדשי", מבטיח להם הקב"ה קרבה מיוחדת בעתיד: "המה יקרבו אלי לשרתני". פשט זה יפה מן הקודם, שכן שני ביטויים בפסוק מסייעים לו. הראשון הוא ההיגד "בתעות בני ישראל מעלי", והרי בפסוקים הקודמים מדברים על כהנים חוטאים ולא על כלל הקהל. אמנם יש לומר, שמציאותם של כהנים חוטאים נעשתה בהסכמת העם, ועל כן כל העם נכלל בתועים, ועל רקע דור שכזה מגיע שכר מיוחד לנאמני דרך ה'.

הביטוי הקשה השני הוא "והכהנים הלווים", היינו "הכהנים מבני לוי" (מצודת דוד, מלבי"ם), שכן התוספת של שם השבט נראית מיותרת. ברם לפי פירוש המגיד, שהפסוק אינו מדבר על חטא ערלת הכהנים, אלא מציין באופן כללי את העובדה שבני ישראל שבאותה תקופה תעו והתרחקו מהקב"ה, מובנת ההדגשה "הלוים". שהרי מקור השם לוי הוא "עתה הפעם ילוה אישי אלי" (בראשית כט, לד) - מלשון לויה והתחברות. ובזוהר נאמר "באותה שעה שנולד לוי פתחו למעלה ואמרו (שיר השירים ח, א) 'מי יתנך כאח לי'" (ח"ב יב, ע"ב). כנגד התועים שהתרחקו ותעו בשדות זרים, מציין הכתוב שבני צדוק התחברו והתלוו לה' ועל כן ראויים לשכר מיוחד.

,