שנו חכמים: "אמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרים דברי תורה, מה עשה? העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשן" (שבת יג, ע"ב).

חלק גדול מהסתירות שבין ספר יחזקאל לדברי תורה, שדרש ותירץ חנניה בן חזקיה בכוח ולאור^[1] ג' מאות גרבי השמן, נמצאות בהפטרת השבת. ככלל יש לחלק את התשובות לשלושה סוגים: תירוץ פרטי של אוקימתא מיוחדת לאחד המקורות [בתורה או ביחזקאל]; ספר יחזקאל מדבר בדיני כהן גדול, ואז נצטרך ליישב את המקראות שבספרנו המדברות לכאורה בכהן הדיוט; בבית המקדש השלישי תהיה מעלה יתרה גם לכהן הדיוט, ותורגש קדושה נוספת על הצוויים המקוריים שבתורה^[2].

נסקור בקצרה את הסתירות הללו ואת תרוציהן.

א. "והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר" (יחזקאל מד, יז), אף שבגדי הכהונה היו עשויים כלאיים "צמר ופשתים יחדיו". וכך שנינו במשנה, "אין הכהנים לובשין לשמש בבית המקדש אלא צמר ופשתים" (כלאים ט, א). הדבר נלמד מאבנט הכהנים שהיה עשוי "שש [=פשתים] משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני" [=צמר צבוע בגוונים שונים]. אכן בגדי הבד, בגדי הלבן של הכהן גדול ביום הכיפורים היו עשויים פשתן שנאמר "כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף" (ויקרא טז, ד). ופסק הרמב"ם: "כל מקום שנאמר בתורה שש או בד הוא הפשתים" (הלכות כלי המקדש ח, יג).

רש"י תירץ, שהפסוק ביחזקאל אכן מדבר בכהן גדול ביום הכיפורים "אל שערי החצר הפנימית - לפני ולפנים ביום הכיפורים". וכן במצודת דוד: "בגדי פשתים - הם בגדי הלבן שכהן גדול משתמש בהם ביום הכיפורים בעבודת פנים". על פירוש זה תמה הרד"ק: "איך קרא הדביר [המקום שאליו נכנס כהן גדול - קדש הקדשים] חצר? ואיך אמר 'בבואם ילבשו' לשון רבים והעבודה ההיא לא היתה אלא בכהן גדול והיה הוא לבד נכנס שם וביום הכפורים לבד" [ובפסוק לא מוזכר כהן גדול ולא יום הכפורים]^[3].

על כן סבור הרד"ק ש"יהיה זה אם כן חדוש לעתיד". והמלבי"ם פירט והרחיב: "שלעתיד יתעלו הכהנים בני צדוק להיות להם בקצת הדברים חשיבות של כהן גדול, כי יהיו ממוצעים בין מדרגת כהן גדול ובין מדרגת כהן הדיוט, עד שבגדיהם יהיו של בוץ כבגדי כהן גדול בעת שנכנס לפני ולפנים".

ב. "ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל, והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו" (יחזקאל מד, כב). בתורה נאמר לגבי כהן הדיוט: "אשה זונה וחללה לא יקחו, ואשה גרושה מאשה לא יקחו" (ויקרא כא, ז), אבל אלמנה יקחו. ולכהן גדול מתירה התורה לשאת רק בתולה: "אלמנה וגרושה וחללה זונה, את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה". האם הפסוק ביחזקאל מעניק לכהנים רגילים מעמד של כהן גדול לגבי נישואין?

הגמרא במסכת קדושין דוחה אפשרות זו: "אמר ליה רב נחמן לרבא, האי קרא, רישיה בכהן גדול, וסיפא בכהן הדיוט" ['כי אם בתולה' הוא ציווי לכהן גדול, 'והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן' הוא ציווי לכהן הדיוט]. מכהן אִין, מישראל לא? [האם אסור לכהן הדיוט לשאת אלמנה של ישראל, הרי התורה לא אסרה זאת לכהן הדיוט?], הכי קאמר, מכהן יקחו - משאר כהנים יקחו [אלמנה, גם אלמנת ישראל, שאר הכהנים שאינם כהן גדול רשאים לשאתה לאשה]^[4].

פירוש אחר בגמרא: "אמר רב יהודה, 'מן המשיאים לכהונה יקחו'", כלומר שמותר לכהנים לשאת אלמנה רק מאלו הראויים להשיא בנותיהם לכהונה, להוציא בנות גרים, שלדעת רבי יהודה אסור לכהן לשאתן. כי "כל שאי אתה נושא בִּיתו [גר] אי אתה נושא אלמנתו". שני הפירושים בגמרא, דוחים את הדעה שהנביא משנה דין כלשהוא מדיני הכהנים האמורים בתורה, ומסבירים שיש ללמוד את הפסוק ביחזקאל בדרך שונה ממה שנראה במבט ראשון.

אבל גם כאן סובר הרד"ק שיחזקאל אכן משנה את הכתוב בתורה לחומרא. "ואלמנה - אם אמר זה על כל כהן יהיה זה לתוספת קדושה לעתיד". ובדעת מקרא הוסיף, "שהחומרה שהנביא מטיל על הכהנים בנשואי אלמנה באה כדי שלא יכשלו באשה האסורה להם מן התורה. משגלו ישראל מעל אדמתם, אין יחוסי המשפחות ידועים לכל אחד ואחד ואפשר שאלמנה זו היתה לפני נשואיה מן הפסולות לכהונה [זונה, חללה, גרושה], מה שאין כן 'אלמנה מכהן' שעומדת בחזקתה שנשאה לבעלה הראשון".

וכן כתב המלבי"ם: "גם בזה יתעלו ממדרגת כהן הדיוט להחמיר על עצמם שלא יקחו אלמנה מזרע בית ישראל, שאם יקחו אשה בת ישראל יזהרו שתהיה בתולה ולא אלמנה כמעלת כהן גדול. ורק אם האלמנה תהיה בת כהן וגם בעלה הראשון היה כהן, אז יקחוה כדי שלא להדמות לכהן גדול לגמרי" - ובזה המלבי"ם לשיטתו שלעתיד לבא הכהן יתעלה למדרגת ביניים בין "כהן של תורה" ל"כהן גדול של תורה".

ג. "ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו" (יחזקאל מד, כו). בתורה אין זכר לשבעת ימים אחרי הטהרה, אלא התהליך הידוע של אדם שנטמא למת "הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר" (במדבר יט, יב). בגמרא הסבירו שיחזקאל מכוון לאותם שבעת הימים שלפני טהרתו, "ואחרי טהרתו - אחרי פרישתו מן המת שבעת ימים יספרו לו, אלו ז' ימי ספרו" (מועד קטן טו, ע"ב). וגם כאן הסבירו הרד"ק והמלבי"ם את הפסוק לפי פשוטו, כמוסיף על מה שכתוב בתורה. "אפשר שיהיה זה לתוספת קדושה, שאחר שיטהר לסוף ז', עוד יספרו לו ז' ימים אחרים" (רד"ק), "אמנם יעשו להם גדר, שאחר הטהרה מטומאת מת לא יכנסו תיכף למקדש רק ימתינו שבעת ימים" (מלבי"ם)^[5].

ד. "כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים" (יחזקאל מד, לא). עד לפסוק האחרון מעוררת הפטרתנו תמיהה, באשר היא מייחסת דבר האסור לכלל ישראל, רק לכהנים. על טרפה נאמר במפורש "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), וכן נאמר "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו" (ויקרא ז, כד), ובשני הפסוקים הפנייה היא לכל ישראל. אמת נכון הדבר שגם בתורה ישנו איסור מפורט המיוחד לכהנים, "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח), אבל כבר למדה הגמרא מפסוק זה, שאינו בא לגופו, אלא ללמדנו שנבלת עוף טמא אינה מטמאת בבית הבליעה כמו נבלת עוף טהור^[6].

הגמרא דנה בשאלה זו: "כהנים הוא דלא אכלי, הא ישראל אכלי? אמר ר' יוחנן פרשה זו עתיד אליהו לדורשה. רבינא אמר כהנים איצטריך ליה, ס"ד אמינא, הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו, תשתרי נמי נבילה וטריפה. קמ"ל" (מנחות מה, ע"א). וכן פירש רש"י כאן ביחזקאל: "לפי שהותרה להם מליקת חטאת העוף שהיא נבילה וטריפה, הוצרך להזהירם על שאר נבילות וטריפות".

כאן אין הרד"ק והמלבי"ם מהלכים בשיטתם, שכן אין לכהנים חומרא יתרה. ועל כן מסביר הרד"ק ש"אע"פ שישראל גם כן מוזהרים עליה, הכהנים מוזהרים יותר מפני הטומאה, לפי שהם תמיד במקדש לכך הם מוזהרים יותר על הטומאה מישראל". הווי אומר האיסור הוא אותו איסור, אבל החשש לעבור עליו גדול יותר בכהנים, וע"כ האזהרה המיוחדת.

בהפטרתנו ובספר יחזקאל כולו יש עוד סתירות לדברי תורה, אנו סיכמנו רק כמה מהשיטות, לאחדות מהסתירות שבהפטרתנו. וכבר ראינו שהגמרא עונה לגבי חלק מהן ש"פרשה זו עתיד אליהו לדרשה"^[7], בבוא גואל צדק במהרה בימינו לדרוש ולתרץ קושיות ובעיות^[8].

,