בפרשת השבוע שלנו אנו ממשיכים בלימוד מעשה המשכן. הכל יודעים כי בפרשת תרומה למדנו על מעשה הכלים והמשכן עצמו, המסודרים 'מבפנים החוצה' – החל בארון שבקדוש הקודשים וכלה במעשה החצר שסביב המשכן. בפרשה זו אנו מוסיפים ולומדים על מעשה הבגדים וסדר עבודת ימי המילואים.

אלא שהתיאור הנ"ל איננו נכון.

באופן מפתיע, ממש בסוף פרשת השבוע, לאחר כל סדר עבודת ימי המילואים והחתימה החגיגית בדבר תכלית המקדש, מופיעה לפתע פרשיה נוספת, ורק בה נזכרים לראשונה לספר על  מעשה מזבח הקטורת ומצוותו.

והדבר אומר דרשני – מה הטעם לאיחור מעשה מזבח זה?

ועוד יש לשאול, מהו טעם ההפרדה אותה הדגישה התורה היטב ובחומרה רבה בין שני המזבחות, ומדוע  בכלל יש צורך במזבח נוסף, מדוע שלא נקטיר את הקטורת על מערכה קטנה בצדי המזבח הגדול?

כדי להשיב על הדברים, נקדים שאלה נוספת.

בפתח מעשה המשכן, אומר ה' למשה: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". אם נעשה ניסוי, דומה שרוב האנשים ישלימו את הפסוק "ועשו לי משכן", כפי שהוא אכן קרוי בתורה בכל מקום. מדוע שינתה כאן התורה וכתבה "ועשו לי מקדש"?

הרש"ר הירש שם מבאר, כי את המשכן לא שייך לצוות אותנו לעשות. "משכן" היינו מקום שכינת ה'. זה הדבר אותו ה' עושה, ככתוב בפרשת בחוקותי (בהשלמת תורת הכהנים שנתנה עם חנוכת המשכן): "ונתתי משכני בתוככם". מה שמוטל על עמ"י לעשות הוא "מקדש" – לקדש עצמם וחייהם ולקדש מקום מיוחד כך שיהיו ראויים להשראת שכינת ה', ואז ניתן לקוות לכך שה' יתן את חלקו וישכין שכינתו ביננו:

"אין ה' משרה את שכינתו, שמירתו וברכתו על - ידי הקמת המשכן וקיומו על - פי פרטיו ודקדוקיו גרידא, אלא רק בקידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקדשתם למען קיום מצוות ה'. דבר זה לא זו בלבד שנתאמת במאורעות ההיסטוריים של חורבן משכן שילה ושל שני החורבנות של המקדש בירושלים, אלא המקרא עצמו מדבר עליו בהטעמה ובאזהרות מפורשות... מכל מקום מבשר הכתוב, כי "ושכנתי בתוכם" יבוא בעקבות "ועשו לי מקדש". לפיכך "מקדש" אינו אלא הביטוי של אותו תפקיד כולל, אשר מילויו הוא תנאי להשכנת השכינה בישראל כמובטח. ..."מקדש" מבטא את מיכלול התפקיד שעלינו למלא כלפי ה'; "משכן" מבטא את הייעודים המובטחים לנו מה' בעקבות מילוי תפקידנו. "מקדש" מורה על קידוש כל חיינו הפרטיים והציבוריים והקרבתם על מזבח קיום תורת ה'; "משכן" מורה על השכנת השכינה המיועדת לנו".

בכך מבאר הרב הירש מדוע מלאכת המשכן הובאה רק לאחר פרשת משפטים, ומדוע "תורת הכהנים" ותורת המשכן כוללת פרשיות שעניינם קדושת ישראל בכל ארחות חייהם, בתחומי המאכל, המשפחה, בין אדם לחברו, וכו'.

כמובן, לאחר הבטחת ה' להשרות את שכינתו באותו 'מקדש' שנעשה, אכן שייך לקרוא למקום זה 'משכן', אולם לא אנו עשינו זאת אלא הקב"ה הוא שהבטיח להשרות בו שכינתו ולעשותו למשכן.

לאור הדברים הללו ניתן לומר, כי מזבח הקטורת איננו חלק מעבודתנו לפני ה', הוא איננו חלק מן הציווי 'ועשו לי מקדש', אלא הוא ביטוי של התוצאה מיוחלת – 'ושכנתי בתוכם'. שהרי כך אמרו חז"ל על הקטורת (פסיקתא זוטרתא פקודי):

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח), שכיון שעשו ישראל את העגל היו אומות העולם סבורים שאין הקדוש ברוך הוא מתרצה עוד לישראל, וכיון שעשו את המשכן והשרה שכינתו בישראל נהיה להם לעדות שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא, משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכנותיה שוב אינו מתרצה לה, לאיזה ימים נתרצה לה ובא לפלטין שלה, היה אוכל ושותה עמה ולא היו השכנות מאמינות עד שהיו מריחים ריח בשמים שעולה".

מעתה מובן היטב, שדווקא לאחר השלמת מעשה המשכן, ומיד לאחר תיאור התוצאה המקווה, בא מעשה מזבח הזהב: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי: ...וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם: - וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ".

מזבח זה, וריח הקטורת המנעים לישראל ומעניק להם את העונג הרוחני (כהשראת השכינה בקרבם), הם תוצאת מעשה ה'קידוש' הגדול ע"י עם ישראל.

זהו הטעם שאין לקטורת שייכות במזבח העולה, עליו אנו מביאים את קרבנותינו ומבטאים את מסירת והקדשת חיינו לדבר ה', ואף אין שייכות למעשי עבודת ישראל במזבח הקטורת.

אמור מעתה, שני מזבחות הם: מזבח המקדש, ומזבח המשכן.

יהיה רצון שנשכיל ושנזכה בע"ה במהרה לעשות מקדש לשכינה הקדושה, בכל ארחות חיינו הפרטיים והלאומיים, ומתוך כך גם בבית קדושה במקום הגדול והקדוש, והקב"ה ברחמיו ובאהבתו יתן שכינתו בתוכנו לעולם.