בפרשתנו מופיע פעמיים נושא "הזכרון" בפעם הראשונה נאמר על האפוד: "וְשַׂמְתָּ אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן"  (שמות כח, יב). ובפעם השניה, כתוב על החושן: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח, כט). ונשאלת השאלה מהו אותו זיכרון הנא' באפוד ובחושן?

בפרשת תרומה נאמר: "אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן" (שמות כה, ז). על פס' זה כותב רש"י: "אבני שוהם" שתיים הוצרכו שם לצורך האפוד האמור ב-"ואתה תצוה", "אבני מילואים" - על שם שעושים להם בזהב מושב כמין גומא ונותנין האבן שם למלאות הגומא קרויים אבני מילואים – (וזה היה למטרת החושן).

ולכאורה יש להקשות שלוש קושיות. הראשונה, מהו ההבדל בין אבני השוהם לאבני המילואים, גם על אבני השוהם היו כתובים שמות בני ישראל וגם הם היו בתוך גומות האפוד, ומדוע לא נקראו גם הם אבני מילואים? קושיה שניה היא למעשה שאלתו של הרמב"ן, הרי בפרשת תרומה לא מופיע תפקיד הכלים ומה יעשו בהם, ומדוע נקראו אבני המילואים רק על שם העתיד שאמורים למלאות בהם את החושן? קושי נוסף הוא על דברי הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"ט ה"י) שכותב: "המנתק את החושן מן האפוד לוקה שנאמר: 'וְלֹא יִזַּח הַחשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד'" (שמות כח, כח) . ויש להבין מהי המשמעות של החיבור בין האפוד לחושן עד כדי כך שמי שמנתק את החיבור הזה לוקה?

בספר "כוונות התורה" (לספורנו) מובא על הפסוק של האפוד "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרֹן" (שמות כח, יד) "לְהַשִּׂיג רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּתָם".

ואלו על הפס' המתייחס לחושן - "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט.... לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח, כט), ביאר: "שיזכור ה' את זכותם ויפקוד את בניהם לשלום בזכותם". לדעת הספורנו קיים הבדל עקרוני ומהותי בין האבנים שבכתפיו של הכהן ובין האבנים הנמצאות על החושן. אמנם גם על אלו וגם על אלו היו שמות בני ישראל ובשניהם נא': "לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה'", אך יש הבדל מהותי בניהם, האפוד מסמל את מידת הרחמים, משום שהוא נמצא על כתפות אהרון המסמלים את הנשיאה בעול. משא"כ חושן המשפט, כשמו כן הוא, מסמל את מידת הדין וזהו עניין המשפט, ולכן שם הזיכרון הוא שיזכור את זכותם ויתפלל עליהם שיזכו במשפט.

לפ"ז מובן מדוע אבני החושן נקראו "אַבְנֵי מִלֻּאִים" שהרי האבנים היו "במלואתם" ישבו בגומה של החושן, בדיוק נמרץ, ללא גמישות, בחינת "ייקוב הדין את ההר" לעומת זאת באבני השוהם - שם ישבו האבנים בגמישות ולא היה צורך בדיוק הנמרץ הזה, משום שהם מסמלים את מידת הרחמים. בזה מתורצת קושיית הרמב"ן, אבני המילואים לא נקראו ע"ש תפקידם בעתיד אלא על שם מהותם של האבנים שהיו "במלואתם" - נמצאים בגומות בדיוק נמרץ. ואם כן שמם של האבנים מגדיר למעשה את מהותם. וכן כותב הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"ב ה"ו): על אבני החושן - "כל אבן מהן מרובע ומשוקע בבית של זהב שמקיפו מלמטה ומארבע רוחותיו". ואילו על אבן השוהם כותב הרמב"ם "אבן שוהם מרובע ומשוקע בבית של זהב" ולא הזכיר את המקיפו מלמטה וכו'. אבני החושן מסמלים את הדין  ולכן צריך לזכור זכות אבות להזכיר זכותם של עם ישראל בדין, ואלו האפוד מסמל את הרחמים על עם ישראל. החיבור שבין שני הבגדים זהו החיבור בין מידת הדין למידת הרחמים, ולכן נאמר: "וְלֹא יִזַּח הַחשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד". משום כך כותב הרמב"ם שהמנתק את בין החושן לבין האפוד לוקה - כי אסור לנתק את החיבור שבין הדין לבין הרחמים, שכן רק ע"י שניהם יש את הַ"זִּכָּרוֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד". יהי רצון שנזכה לזכרון בשבת זכור.

מתוך מנחת אב # פרשת תצוה