המילים "כי תצא למלחמה על אויבך" שפותחות את פרשתנו, פרשת כי תצא, מופיעות גם בפרשה שלפניה, פרשת שופטים:

כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי יהוה אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים. והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם. ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלוקיכם ההלך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. וכו'.                  והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם.

ניתן להבחין במספר שלבים המתארים את ההכנות לקראת המלחמה.

ראשית כל חיזוק האמונה: לא תירא מהם. עוד לפני ההכנות הטכניות, האימונים וההצטיידות, מדריכה התורה את החייל היהודי להשיב אל לבבו שאין סיבה לפחד מהאויב.                     מדוע? מפני ש"ה' אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים" – אתה נמצא בצד הנכון, ויש לך את הכוחות החזקים ביותר בזירה.                                                                        יתכן והתוספת "המעלך מארץ מצרים" באה לרמוז לנו להיזכר מה היה שם.           פרעה ועמו שלטו בנו ללא עוררין, ולא היה שום סיכוי נראה לעין שעם ישראל מסוגל לנצח אותם. אף על פי כן הוציאם הקב"ה ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, והטביע את מרכבות פרעה וחילו ומבחר שלישיו בים סוף.                                                                        כך גם יהיה במלחמה אליה אתם יוצאים – "כי ה' אלוקיכם ההלך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם".

לאחר החיזוק הראשוני מגיע השלב הבא: והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם. רש"י כותב שזה היה "סמוך לצאתכם מן הספר מגבול ארצכם". כלומר, על אף החיזוק הראשון באמונה, עדיין כאשר יוצאים ממש לשדה הקרב, אזי מתגבר הפחד, ולכן צריך דמות מיוחד במינה, כהן משוח מלחמה, שיבוא ויחזק אתכם לקראת הבאות.

בסוף מגיעות גם ההכנות הגשמיות – "והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם". אמנם מבחינה כרונולוגית סביר להניח שההכנות הצבאיות החלו הרבה לפני כן, אך כאן סידרה אותם התורה לפי דרגת החשיבות שלהם, ולכן הם מופיעים בסוף.

בפרשתנו מתארת התורה את השלב שאחרי המלחמה, שלב הניצחון.                          כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידך וכו'. ב"ה הצלחת בקרב וגברת בסייעתא דשמיא על האויב.                                                                                        ומה עכשיו?                                                                                                  מנהגם של אומות העולם לצאת במצעדי ניצחון ולהתרברב בכוחם הרב וברוב השלל שנפל בידם, אך אין זו דרכה של תורה.                                                                     דווקא בזמנים בהם האדם מצליח ביותר ויש לו תחושה של "אני", אני הצלחתי ואני עשיתי ואני ואני... , דווקא כעת נדרש מהאדם להיות צנוע ושפל ברך.                            באמצעות פרשת אשת יפת תואר מחנכת אותנו התורה, שגם כאשר אתה החזק והשולט, ונדמה לך שאתה יכול לעשות כל מה שעולה על רוחך, אין לך רשות להתנהג כך:

 "והיה אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה ומכר לא תימכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה".

אל תשכח את רגעי הפחד והחולשה שהיו לך לפני המלחמה, תזכור שהקב"ה הוא הנותן לך כח לעשות חיל, והוא המצפה ממך להתנהג במוסריות, בהגינות ובענווה כלפי כל אדם.