בני ישראל זוכים לצאת ממצרים, בית עבדותם הנורא, ומתרחקים ממנה לכיוון ארץ ישראל. והנה לאחר ימים אחדים של מסע פונה ה' אל משה ומצוה אותו להורות לבנ"י לשוב על עקבותיהם לכיוון מצרים, ולחנות על הים לפני בעל צפון. במאמר זה לא נעסוק כעת בטעמה של הוראה משונה זו (ועי' בדברי הרש"ר הירש במקום בביאורו), אלא בדרשת חז"ל הטעונה ביאור.ֲ 

לאחר שמשה מעביר את ציווי ה' אל העם, משבחת התורה ומציינת את נאמנותם של ישראל שנענו לדרישה קשה זו: "ויעשו כן", וביאר רש"י: "ויעשו כן - להגיד שבחן ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם".

והנה כלל נקוט בידינו שכאשר מכנים אדם בשם אביו, כוונת הדברים לבזותו ולהקל בכבודו.

כך כתב רש"י בתהלים על הפסוק "בני איש עד מה כבודי לכלימה"ֲ (תהלים ד, ג):ֲ "עד מתי אתם מבזים אותי: 'ראיתי את בן ישי', 'מי דוד ומי בן ישי', 'בכרות בני עם בן ישי', 'כי בוחר אתה לבן ישי', אין לי שם?!".

כך מצאנו גם בדברי הרד"ק במספר מקומות, כגון בשמואל (ש"א כב, ח): "בן ישי – לא זכר שמו דרך בזיון". וכ"כ במקומות נוספים.ֲ 

כך רואים גם בדברי חז"ל בדין ודברים שבין חזקיהו וישעיהו, כאשר חזקיה גוער בישעיה ואומר לו: " בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"ֲ (ברכות י ע"א).

וכבר הרחיב רבות ביסוד זה בעל התורה תמימה בספרו תוספת ברכהֲ (ספר חידושים נפלאים על סדר פרשיות השבוע)ֲ בפרשת שלח, שם הביא ריבוי מקורות וראיות ליסוד זה, וביאר בכך את דברי חז"ל על הפסוק: "ויהס כלב את העם אל משה", בו דרשו שפתח ואמר – "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם?", עי"ש.

מעתה יש לתמוה, אם הפסוק מדבר בשבחם של ישראל, מדוע הוא שם בפיהם את הכינוי "בן עמרם" כלפי משה רבנו?

ובאמת מקורו של רש"י הוא בדברי המכילתא במקום, ושם נראה כי מדובר בשתי דעות סותרות: "ויעשו כן, להודיע חכמתם של ישראל שלא אמרו היאך נחזור לאחורינו שלא לשבור לב טף ונשים שעמם. ד"א ויעשו כן אמרו רוצים או לא רוצים אין לנו לעשות אלא דברי בן עמרם". אולם רש"י (כדרכו במקומות רבים) לא ראה סתירה בין הדעות, והיו לאחדים בידו. ומעתה צריך ביאור, כיצד יתיישב הכינוי "בן עמרם"?

אמנם אמת נכון הדבר כי יש כמה מקרים בהם מצאנו שאדם מכונה בשם אביו בהקשר חיובי, ואפשר שאף כאן כך הוא הדבר. אך נראה שבדרך כלל אין זאת אלא בכינוי צדיק בן צדיק על ידי ה' הנוצר חסד לאלפים, אך כשחז"ל שמים כיוני זה בפי אנשים אחרים כוונתם ללשון גערה וזלזול. אפשר לטעון כי עמרם היה ידוע ומקובל על הכל, בעוד משה זה מקרוב בא, ועל כן שבח הוא למשה לכנותו בן עמרם. אך יש דוחק רב בתירוץ זה, שלאחר כל המופתים העצומים שעשה משה לעיני ישראל מהם ברור כי הוא הנבחר להיות שליח ה' לגאול את עמו, ולאחר שהחל ה' לתת תורה ומצוות על ידו לעמו ישראל עוד במצרים (במצוות הרבות שמצינו בפרשת בא), עדיין יהיה שבח גדול יותר לקרותו בשם אביו ולא בשמו.ֲ ֲ 

ונראה להציע ביאור לדברים על פי דברי הגמ' בסוטהֲ (יב ע"א): "וילך איש מבית לוי - להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות! פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: ותגזר אומר ויקם לך! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".

בני ישראל היוצאים ממצרים באו במבוכה גדולה. משה רבנו נותן להם הוראה המובנת היטב לכל – לצאת ממצרים המוכה לכיוון הארץ המובטחת. והנה לא עוברים אלא ימים אחדים, וכבר אותו משה עצמו נותן להם הוראה הפוכה בתכלית מקודמתה, הוראה הנראית חסרת כל הגיון: לשוב לכיוון מצרים. כאן באו ישראל בנסיון גדול – הישמעו בקול דברי משה בשם ה' או שיכחישו נבואתו בטענה שהוראתו השניה איננה והגיונית והיא סותרת דברי עצמו.ֲ 

וכיצד עמדו ישראל בנסיון? אפשר שזוהי כוונת רמיזת המדרש: עמדו ישראל ונשאו דין בנפשם. אמרו – הלא אביו של משה זה, עמרם, אף הוא נתן הוראה ברורה והגיונית, וחזר ונתן הוראה הפוכה וחסרת תוחלת זמן קצר לאחריה. ומה היו תוצאות חזרה זו? נולד מושיעם של ישראל, ועמו עוד רבבות יהודים אשר זכו להיגאל ולצאת ממצרים. אם כן, אף כעת כשמשה חוזר ונותן הוראה הפוכה, נזכור את הלקח שלמדנו מן המקרה עם אביו, ונלך בעקבותיו גם בהוראתו זו.